קַלַּאי
*, ש"ז, — מי שקוֹלֶה, מהבהב שבלים באש, אבוב של קַלָּאִים, שפופרת שהשתמשו בה הקלאים: הטהורין שבכלי חרס, טבלא שאין לה לזביז ומחתה פרוצה ואבוב של קלאין וכו' (כלים ב ג). אין לשון קלוי אלא לשון אבוב של קלאים1 היה שם ומנוקב כמין נפח כדי שיהא האור שולט בכולו (ספרא ויס, ויקרא נדבה פרשה יג).
1 [בבבלי (מנח' סו:): אבוב של קליות, ואולי זה מ"ר מן קַלַּי.]