ש"נ, קַלָּחַת, — מין קדרה שבשלו בה בשר1: ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השנים בידו והכה בכיור או בדוד או בַּקַּלַּחַת או בפרור כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו (ש"א ב יג-יד). ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו ואת עצמתיהם פצחו ופרשו כאשר בסיר וכבשר בתוך קַלָּחַת (מיכ' ג ג). — ובתו"מ: כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת (טייעא לרבב"ח, סנה' ק:). — ובסהמ"א: והבשר עודנו בין שניו והוא צועק לנגד היקום, נתנני יי' בידי לא אוכל קום כאלו הוא נושה על הצלחת ובעל חוב על הקלחת (ר"י חריזי, תחכ' ג, 37). — ואמר המשורר: אם עוד תרֻצין אחרי הגוף אזי תתחשבי בשר והוא קלחת (רמב"ע, נפש אשר, ברודי, עח). איש אשר בא על שלחני אל קלחתי הוא קולע, לאכול לחמי ובשרי לא השיב ידו מבלע (ר"י זבארה, שעשועים ח, דודזון, 99). תזמר בנעימה הומה הגיגם כקלחת (יחיא אלצ'אהרי, ידידי בנה, שירי תימן, 29). — °ובהשאלה לחיים סוערים כקדרה המתבשלת, ואמר המשורר: עדי ישים זמן הרע לבבם בקלחת נדור יום יום טבוחים (רמב"ע, תרשיש ז, 61).