*, רק בינ' פועֵ' קוֹלַחַת1, — אש קולחת2, אש עולה בקו מְכֻוָּן: כאן בקולחת3 כאן בנכפפת (אביי, יומא מא:). אמר רב פפא ומשפת קוצים ולמעלה ארבע אמות, אמר רב לא שנו אלא בקולחת אבל בנכפפת4 אפילו עד מאה אמה חייב (ב"ק סא.). 

— פִע', *קִלֵּח, — א) קִלֵּח האדם, הגג, הצנור וכדו' מים, הוליך אותם בזרם מְכֻוָּן, strömen lassen; faire eouler; to pour: העיד ר' צדוק על זוחלין שקלחן5 בעלה אגוז שהן כשרים (עדי' ז ד). שלא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת (תוספת' עירוב' ט כב). צינור המקלח לרשות הרבים אחד מים ואחד יין קולט בין ביד בין בכלי (שם שם ט כג). צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו וכו' פסול (שם מקוא' ב ב). צינורות מקלחין אסורין (ירוש' כלא' ט ב). שאין הגג עשוי לבלוע אלא לקלח (חנניא, עירוב' פח:). פרצופות המקלחין מים לכרכים לא יניח פיו על פיהם וישתה (ע"ז יב.). שילוח היה מקלח מים בכאיסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו ונתמעטו וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים (רשב"ג, ערכ' י:). — וקִלֵּח מעות מן השופר, הריק ושפך אותו6: האומר הרי עלי עצים מביא דמי שני גיזרי עצים ונותן לשופר, כהנים מקלחין אותן ולוקחין בהם עצים ומקריבין אותם על גבי המזבח (תוספת' שקל' ג ד). האומר הרי עלי לבונה מביא דמי קומץ לבונה ונותן לשופר הכהנים מקלחין אותו וכו' (שם שם ג ה). — ובסהמ"א: לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה (מדה"ג דבר' ד ט, הסגלה, 40). מי שיש לו מרזב מקליח מים ברשות הרבים וכו' (תשו' לרב נחשון גאון, גנזי שכטר ב, 82). שהשווקין מקלחין מים, שוק מקלח וזה מקלח כנגדו (רש"י, תענ' ו:, ד"ה חתן). — ואמר הפיטן: טבילת טהרת צנור מימיך יקלח (שלמה הבבלי, אב לרחם, סליח' ער"ה). — °ובהשאלה: לקול צנוריך, המקלחים עלי פורענות כמים שוטפים (רש"י, תהל' מב ח). — °וברפואה, במשמ' הִזְרִים נוזל לתוך אבר מאברי האדם בחֹקן וכדו': אם יהיה שתן החולה אדֹם, (ישתה) מיץ חלב ויאכל קרא וחלגלגות ויקלחו לו מלמטה במים חמין עם שמן שומשומין (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ד ב, מקוה השתן). יתמיד החולה לישב במים חמים ולהמשח בשמנים מתיכים ולקלח אמתו בחלב אשה ושומן וכו' (שם שם). — ב) במשמ' פ"ע, זָרַם, זרמו המים, הדם, בכוון ישר: היו מקלחין בתוך המים אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא ירד לתוכו שלשה לוגין מים שאובין, כשר (מקוא' ד ד). נותנן בנהר שמימיו מהלכין וכו' או תחת הצינור שמימיו מקלחין (רשב"ג, משום ר' יוסי, תוספת' ע"ז ח ג; שם סוף טהרות). איזה הוא דם הנפש, כל זמן שמקלח, ודם התמצית כל שאינו מקלח (שם זבח' ח יז). — ולא רק מים ונוזלים כי אם גם בעלי חיים רבים כמו ארבה וחגבים, זורמים ונוהרים: (הצד חגבין) אף בשעת השרב אם היו מקלחין פטור (אלעזר בן מחבאי, שם שבת יג ה). אם היו מקלחות ובאות פטור (הוא, בבלי שם קו:). — ובסהמ"א: יש בדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הראשון הוי טיפה אדומה ואינו מקלח אלא שותת (רגמ"ה, כרית' כב.). — ואמר הפיטן: דמעות מפה ומפה נובעים ומקלחים, שוחטים ונשחטים אלו על אלו גונחים (דוד בר משולם, אלהים אל דמי לדמי, סליח' מוס' יוה"כ).

— פֻע', °קֻלַּח, — קֻלַּח החולה, עשו לו קלוח באבר מגופו: ויקולח החולה בחלב אשה או במי שעורים ויטוח המקום באיספלנ' עשוי' משעורים ואיזוב ושמן משתיק ויקולח בקלות עשוי ממלוי קל ושמן אורז וכו' (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ד ב מקוה השתן). ויטיף באמתו שמן ורדים עם חלב אשה אם בת ויקולח בשמן ורדים עם לובן ביצה (שם שם). 

— הִתפ', °הִתְקַלֵּח, — התקלח הדם, זָרַם: אם לא חתך רק רוב סמנים צריך לחתכם בשעת שחיטה שדם חם ומתקלח (ספר האשכול לראב"י מנרבונא, הלכות שחיטה, י.). — ונוהג בדבור הִתְקַלֵּח האדם, במשמ' שטף את גופו ע"י קלוח מים במִקְלַחַת.