*, ש"ז, — שה"פ מן ב. קִלְקֵל, מעשה המקלקל בחצים וכדו' לשם קסמים: תמן תנינן חתיכת יבלתו אין דוחין והכא את אמר הכין, ר' מימון בשם רבי יהושע בן לוי בשם רבי פדת מפני קילקול פייסות (ירוש' ערוב' י יב). תמן תנינן וחותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור, הכא את אמר דוחה וכא את אמר אינו דוחה, ר' סימון ר' יהושע ב"ל בשם בר פדייה מפני קלקול פייסות (שם פסח' ו א). — ואמר הפיטן: חיל כיולדה הבהילם, נעו ורעדו וסר צלם, ואצל קמואל באו כלם, לנחש בקסמי קלקולם (ר"א קליר אלה, סלוק א שבועות).