1, פ"י, — השחית, הֵרַע, הרס, verderben; gâter; to spoil: אם קהה הברזל והוא לא פנים קִלְקֵל2 וחילים יגבר ויתרון הכשיר חכמה (קהל' י י). — ובתו"מ, גם בנגוד אל תִּקֵּן: כדרך שאין מקלקלים3 ברשות הרבים כך לא יתקנו (ר' עקיבא, שביע' ג י).  אף הוא קלקל לעצמו ותקן לאחרים (ר' יהושע, חלה ב ה). וכל המקלקלין (בשבת) פטורין והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן (שבת יג ג ). כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו חייבין לשלם (רשב"ג, ב"ק ג ג).  נתן לאומנין לתקן וקילקלו חייבין לשלם, נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקילקל חייב לשלם (שם ט ג ). הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן (חול' א א). אף משהגיעו לפירקן אין הנשים בודקות אותן שמא יקלקלוהו בידיהן (ר' יהודה, תוספת' נדה ה ד). כל המקלקלין פטורין חוץ המבעיר ומן העושה חבורה (ירוש' שבת ב ב). ואת"ל הלכה כר"י, מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא אצל הפתח (כתוב' ה:). המוסר סעודה לחבירו וקלקלה נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו (רשב"ג, ב"ב צג:). (סכין של עכו"ם) מותר לשחוט בה, מקלקל הוא, ואסור לחתוך בה בשר, מתקן הוא (רבה בר אבוה, חול' ח.). הם קלקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך ארבעים יום וארבעים לילה (ר' יוחנן בן זכאי, מד"ר בראש' לב). הם קלקלו סלונות שלהם, אף המקום 

שינה להם סידורו של עולם (ר' לוי, שם שם). אמר (ראובן) לא דיה לאימא להתקנא בחיי אחותה אלא אף לאחר מותה, עלה וקלקל היצועין (בשם ר' שמעון בן יוחאי, שם שם צח). כשהוא רודה נותנן לדפוס כדי שלא יקלקלו את הלחם (שם במד' ד). — * וקִלְקֵל האדם את עצמו או את חברו: חשודה היא לקלקל4 עצמה כדי לקלקל צרתה וכו' (ירוש' יבמ' טז ז). מפני מה ניתן לה מצות חלה, על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם (שם בראש' יז). בנותי כך עשיתן וקלקלתן את עצמכן (ריב"ל, שם שה"ש, גן נעול).  — וקלקל  את מחשבתו של אדם, הפר את עצתו, לא הניחו להוציאה אל הפעל: וכל החושבים עלי רעת מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם5 (תפלת מר בריה דרבינא, ברכ' יז.). — * וקלקל האדם עצמו, השחית את דרכו, עשה מעשים רעים: חם כלב ועורב קילקלו מעשיהן6 (ירוש' תענ' א ו). אבותיכם לא קילקלו מעשיהם, אתם קילקלתם מעשיכם (ר' אבהו, שם ע"ז ה ד). הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול (בשם ר' יהודה בר סימון, מד"ר בראש' כח). — * וקלקל הדַין את הדין: שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנוי משוקץ חרם ותועבה (ספרא ויס, קדושים פרק ד). — * קלקל את השורה, הטה משורת הצדק, מן הדרך הישרה: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה (ר' שמעון בן יוחאי, שם שם נה). ועי' שׁוּרָה. — * וכפ"ע קִלְקֵל במשמ' חטא, עשה מעשה רע, וביחוד קִלְקְלָה האשה על בעלה, עם פלוני, זנתה, וקִלְקְלוּ המינים והכותים: כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים מן העולם, משקלקלו מינין ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם (ברכ' ט ה). בראשונה היו מקבלין עדות