קִלְקַל

1, פ"ע, קִלְקַל בחצים, הפיל חצים לגורל, נענע את החצים לשם גורל: כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים לקסם קסם קִלְקַל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד (יחזק' כא כו). —  ובתו"מ: לקסם קסם, התחיל קוסם קסמים, קלקל בחצים, התחיל מקלקל בחצים לשמה של רומי ולא עלתה וכו' לשמה של ירושלים ועלתה לו (מד"ר איכה פתיח', רבי יהושע דסיכנין). — ואמר הפיטן: ארץ במדה יסד וקלקל2 וכו' בעשותו לרוח משקל (Elbog. Stud., 143). ארי עלז ביום הלז וחץ קלקל למול עירי (יחיאל מונדולפו, שעה עליון, סליח' י טבת). —  ואמר המשורר: ושאל בדת האל ולא תדמה אל גוי בחצי תאוה קלקל (ר"י חריזי?, הענק, אות ק, בס' היובל להרכבי).

—  הִתפ', הִתְקַלְקָלוּ, —  שקלקלו אותו, התנועע,רעש ורעד: ראיתי ההרים והנה רעשים וכל הגבעות התקלקלוּ (ירמ' ד כד). —  ואמר המשורר: ארץ צבי התקלקלה כי נחלת אל נוחלה תחת מלוכה חוללה בית השבי (ראב"ע, ארץ צבי, איגר 162).



1 [ עי' קָלַל, הערות. ואלה דברי ריב"ג בס' השרשים לשרש קלל: והשלמנוהו וכו' בחברנו אליו קלקל בחצים וכל הגבעות התקלקלו ופירוש קלקל בחצים הניע החצים וכן פירוש התקלקלו התנועעו והוא קרוב מענין קלים היו רדפינו, וממנו אצלי בלחם הקלקל, רוצה היבש, הקל במשקל. ועי' בהערות שאחר זו.]

2 [כנראה על פי הבנת הכתוב קלקל בחצים כלשון חשוב ומדידה.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים