1, ש"ז,— שם כלי מתכת: והיתה הפצירה פים למחרשות ולאתים ולשלש קִלְּשׁוֹן2 ולהקרדמים ולהציב הדרבן (ש"א יג כא). — ובסהמ"א, במשמ' מזלג שלש השנים: הראיתם איש כזה אשר שפתו חניתו ולשונו קלשונו (ר"י חריזי, תחכ' ג, 38). כי שפתי חניתי והגיוני אוני וניבי חרבי ומלי כלי ולשוני קלשוני (הוא, אגר' לשון הזהב, דברי חפץ).— ואמר המשורר: עתה אדיקם כמי טיט כי קלשוני לשוני (רשב"ג, נחר בקוראי, שם, 19). ותדע כי לשונן קלשונן ותשור כי חניתותן בעטן (יצחק אבן עזרא, פניני שיר, שעה"ש 161). ובקרב בין שבחי הם שלחי ושמתי את לשוני קלשוני (ר"י חריזי, תחכ' יח 191). — ובתמונה לאות שין העברית, בחידות לשון: עמו שלש קלשון גם חכה ודג מגדולים3 (ראב"ע, אחוד לבנים, איגר 46). ומה קלשון זהב ומחתה ולא חתה לעולם בתוכה אש ועון מכפרת4 (אלעזר הבבלי, דיואן ברודי, קט).
1 [על משקל קִמְּשׁוֹן.]
2 [המסרת העבר' (ואף הוולג') פרשה שלש קלשון במשמ' המזלג בעל שלש השנים (ש"א ב יג) ובמלה זו משתמש התרג' הארמי, המאֻחר, לקהלת יב יא במק' משׂמרות, ואף היו שפרשו את המלה קלשון מן השרש (הארמי) קלש במשמ' (המקל) הדק, ואין זה מסתבר. אך השבעים תרגמו τϱεῖς σίϰλοι εἰς τὸν ὀδόντα, כאלו קראו בראשי תיבות לשל(שה) שק(לים) לשן. מצד אחד יש לשים לב לצרוף השכיח באשור' שַלָק לִשָנִ כרות הלשון (וכן שַלָק פִי, כרות הפה), כגון: לִשָנ-שֻ-נֻ אַש-לֻ-אֻק, את לשונם כרתי (Rawl. V, 4. 69), שעל פיו אולי נקראה מין חכה ששמשה לציד דגים וכדו' שלק-לשון (לא שלש-קלשון), השוה: תמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו (איוב מ כה), ואולי כלי נשק, כורת לשון ופה, וצ"ע.]
3 [האותיות שון של "לשון".]
4 [האותיות ש-מ-עון של "שמעון".]