1, ש"ז, — שוט, Peitsche; fouet; whip: בצרוף שָׂם קנצי למלין, נתן כאלו את השוט למלים, החיש אותן ללא מחשבה, נחפז לדבר: עד אנה תשימון קנצי למלין תבינו ואחר נדבר (איוב יח ב). — ובסהמ"א: שם קנצי למלין, שם קץ לדברים: ומי יודע אם יאמרו לי אחר מעשה הסכמה, או חסרה מלח או תבלין, ער ישימו קנצי למלין וכו' (אבא מארי, מנחת קנאות, מכתב סג). ובזה נשים קנצי למלין בצורת האותיות שנדרנו לפרש בשער הזה (ר"א בלמשי, מקנה אברם א). וקודם שאשים קנצי למלין (שלטי הגבורים, לשונות העמים, ט:). וטרם אשים קנצי למלין, אוסיף שנית ידי להודיעך וכו' (ריב"ל תעודה בישראל, הקד', XVIII). ויגעתי בדברים הרבים ועל כן אשים קנצי למלים (יל"ג, אגרות א נא). — ובמשמ' סוף דבר: קנצי למלין ידיעת מספר העקרים ההכרחיים לדת האלהית קשה מאד (ר"י אלבו, עקרים א ג). — ושם קנצי להגה והי, חדל מלקונן: עתה אשים קנצי להגה והי (ר"ש בלוך, אוצה"ס ד, 262).
1 [הקדמונים בין שראו במלה צורת יחיד ובין שהבינוה כמ"ר מן קֵנֵץ (עי' שם), ברובם הבינוה כלשון קץ ותכלית, וממשמ' זו, בקשר עם ענין המלים שבכתוב תכלית שבדבור, התפתחה גם ההוראה מענה ונמוק, המצויה בפרט בכתבי הקראים. ואלה דברי פינסקר, לקוטי קדמוניות, קסו: וכן דרכו (של ר' דוד) לבלבל לשון המשנה עם לשון המורגל אצל המחברים או אצל התרגומים כמו בשער קן הוא מפרש מלת קנצי למלין עניין הבאת מופת וראיה ואומר שכך מובנו בלשון המשנה (קנצי למלין חנג ללכלאם ואלחנג ואלנט'ר יסמונהא פי אלמשנה קנצי), ע"כ. אך החדשים הלכו ברֻבם על פי הערב' קנצ قنص במשמ' ציד, ואף רשת ומצודה (עי' MGWJ 1896, עמ' 344). שלא כענין הכתוב, ופ. דליטצש העיר על המלה האשור' קִנַזֻ, קִנַצֻ, שאמנם אז הבין אותה במשמ' כבל ואסורים. ואולם הוראת המלה האשור' היא באמת שוט, ודוקא משמ' זו מתאימה לענין הכתוב: עד אנה תתנו למלים את השוט, כמו לסוס, להחישן ולהחפז בדבור, תבינו ואחר נדבר, ועי' טורשטינר בפרושו.]