קֶנֶת
* 1, ש"נ, — קנה, מקל שבכלי: נשמט הברזל מקנתו2 והרג אומר אינו גולה, וחכמים אומרים גולה (מכות ב א). עתידין ישראל להיות מדליקין בקנתות של רמחים ושל חרבות שבע שנים, שנאמר ובערו והשיקו בנשק ומגן וכו' ובמקל יד וברמח (ילמדנו ראש קדושים, מובא בערוך). — ובסהמ"א: קנה חלול היה תחוב בחבית וקנתה חד קטן מחובר לראש האחד (הרוקח סי תצה).
1 [מן קָנֶה, והשוה קְנוֹקֶנָת וכן פארמ' שבתו"מ: אורחיה דבר נשא מימר קנתה דכולתא דילמא כולכא דקנתה (ר' יוסה, ירוש' נדר' א א). אך ספק הוא אם יש למלה קרבה מקורית אל קַת, קָת, ועי' שם.]
2 [כך במדב"מ. בדפוס: מקתו.]