קֹנֶס
°, קונסה, — כינוי של קוֹנָם, קרבן, עי' קוֹנָם : דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן מהו לומר עצמו בו, והא תנינן קונס קונסה שמה1 (ר' ירמיה, ירוש' נדר' א ב).
1 [פרש קרבן העדה: דמשמע לשון קונם ומשמע לשון קנס ואפ"ה אסור, ומשני קונסה שמה, וקונסה לא משמע לשון קנס, א"נ אף קנס משמע לשון נדר דה"ק שיהא חייב קנס שיאסר דבר זה עליו מהנאה אם יעבור דבר נדרו, ע"כ.]