קֹפֶא

°, קָפָא, ש"ז, מ"ר קְפָאִים,— א) נוזל קפוא, דם קרוש וכדו', ואמר הפיטן: קפץ ושחטו וקיבל דמו, קפאיו1 ימרס ציר מטעמו (ר' משולם בר קלונימוס, אשוחח נפלאותיך, עבודת יוה"כ, .Elbog., Stud, עמ' 30) — ב) דבר קָפוּא, במשמ' דומם, בנגוד אל צומח, חי ומדבר2: מצד סימני החכמה הנראי' בכל העולם הזה עליונו ותחתונו קפאיו3 וצמחיו ובעלי חיים אשר בו וכו' (ר"י א"ת, חו"ה, היחוד ז). ולדעת רוחניות העולם הזה וגשמותו ומדברו ודוממו ונחו ונעו וקפאיו3 וצמחיו וכו' (שם, הבחינה ג). שהכל לאלהים בכל מה שברא מקופא4 וצמח וחי ומדבר (שם עבודת האלהים ח).  ומחכמת הבורא יתעלה ברא לך העולם הזה  בכל אשר בו מקופא4 וצומח וחי על סדר מתוקן והנהגה נכונה (שם שם ט). — ג) מצד הדבר הקָפוּא: אמנם התלחלח הדבר אחר הקפיאו יחדש אחת משתי סבות, אם שישתנה וישוב מים, או שיזוב וישוב נגר וכשיפגשהו הקור ישוב עוד אל קפאו (ר"ש א"ת, אותות השונים, כ"י פריז, 54).



1 [בסדר העבודה אמיץ כח לאותו פיטן (נדפס במחזורי אשכנז): קרישתו ימס עד עת הזיה קפוי פן יהי ותועדר סליחה, כ"כ. ועי' גם בערכים קָפָה, קָרַש.]

2 [עי' גם א. קָפָא, בינ' פִעו', קָפוּא, במשמ' זו.]

3 [במקור הערבי: ג'אמדה جامدة.]

4 [במקור הערבי: ג'מאד جامد.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים