* סימן התקופה חסר במקור1,קַפְדָן, קופדן, ת"ז, — הנוהג להקפיד, קְצַר רוּחַ, השם כל דבר אל לבו,  übelnehmend, pedantisch; susceptible, pedant(esque); touchy, pedantic: ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד (הלל, אב' ב ה). נתקבצו כולם (כל ישראל) אצל משה ואמרו לו היכן אהרן אחיך, א"ל אלהים גנזו לחיי עולם, ולא היו מאמינים בו, אמרו לו יודעים אנו בך שקפדן אתה, שמא אמר לפניך דבר שאינו הגון וקנסתה עליו מיתה (ספרי דבר' שה). לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהיה קפדן כשמאי (שבת ל:). למוד בני ביתך ענוה וכו' שבזמן שאדם ענותך ובני ביתו קפדנין ובא עני ועמד על פתחו ואמר להם אביכם יש בכאן ואומרים לו לא וגוערין בו והוציאו בנזיפה (אדר"נ ז). הוו מתונין בדין, שלא יהא אדם קפדן ולא יהא נכנס לתוך דברי חבירו, שכל מי שהוא קפדן סופו לשכח את דבריו (שם נוסחא ב פרק א, שכטר, ב.). שלא תהא קפדן שאין אדם יכול לשאלך (כלה רבתי ג). אמר אבא אליהו זכור לטוב, לעולם אין תורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן (שם ה). לא יהא אדם קפדן בתוך סעודתו (שם ט). ובכעסו (של משה) נסתלקה רוה"ק ממנו' מכאן אתה למד שהקפדן מאבד חכמתו (פדר"א מז). — ובסהמ"א: ושמאי שאני שהיה קופדן ביתר (תשו' הגאו' הרכבי רנ, 126). מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומן ויבואו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו והרי הן מצרין לחבירו בקולם וצפצוצם וכו' אם היה חבירו קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו וכו' חייב לבטל אותה המלאכה (רמב"ם, שכנים יא ח). קפודקאי, פירוש בני אדם קפדנים שלא היו להם אוהבים וכ' (ר"ש, שביע' ט ח).