קְפָֽדָה

1, ש"ז, — כריתה וכליון: קְפָדָה בא ובקשו שלום ואין (יחזק' ז כה). — ובסהמ"א, שם כש"נ: ועת אָחזה החנפים רעדה, ובוש כל כזב בשקר בדא, ובקש שלום ובא קפדה, ויחרד יצחק חרדה (יהודי בן ששת, הקד' לתשובותיו, תשו' תלמידי דונש, 17). וערכתי לאל תודה כי הצילני מן הקפדה (ר"י חריזי, תחכ' לו, 298). בזכרי יום הדין, יום חשף רע ומר הוא יום הקפדה, וקרבו ימי השילום ימי הפקודה (ר"ז אלצ'אהרי, ספר המוסר כ"י אוכספורד, קבץ על יד, מטמוני מסתרים א, 20). — ואמר הפיטן: נפלה עלי חרדה, בזכרי יום הקפדה, פחד קראני ורעדה (סדר רע"ג ב, ערבית ליום הכפורים). — ואמר המשורר: ומימי קנאה הפך לחמאה וסרה יראה ונסה קפדה (ר"י הלוי, יעץ ומקים). וחזור בתשובה בטרם בוא יום הקפדה (עזרא הבבלי, תוכח' מוסר, נ:).



1 [העקר אולי קְפָד, הטעם מלעיל, כמו לַיְלָה, מָוְתָה, (תהלים קיו יה), נַחְלָה (שם קכד ד), עי' קפד, הערה. ואחרים פרשו כלשון קפידת רוח, חשש ודאגה, ואינו נראה. ובת"י צ"ל אתקפדא (מטת), במקור הפעל, כנוסחת הבחור במתורגמן ערך קפד, ולא אתקפדת.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים