*, ש"נ, — כמו א. קְצִיצָה: הקוצץ קורה של שקמה הרי זה לא יחליק ולא ידריג אלא מכוין שיהא קיצתו שוה (תוספת' שביע' ג יד). לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו' ניחא ביום הכפורים שהוא כפרה על ישראל, בחמישה עשר באב למה, ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא, שבו זמן קיצה יפה לעצים, שכל עצים שהם נקצצין בו אינן עושים מאכולות (ירוש' תענ' ד יא). — ובמשמ' דבר קצוב ופסוק, כמו קצבה: ומעשה ביהושע בן ר' עקיבא שנשא אשה ופסק עמה שתהא זגתו ומלמדתו תורה, וכשהיו שני בצורת עמדו וחלקו, התחילה קובלת עליו לחכמים, וכשבאו לבית דין אמ' להן היא נאמנת עלי יותר מכל אדם, אמרה להן, ודאי כך היתנה עמי, אמרו לה חכמ' אין כלום לאחר הקיצא (תוספת', כתוב' ד ז). פסקה להכניס לו חמש מאות דינרי כספים, כתב לה אלף דינר בכתובתה, אם עשתה קיצתה נוטלת מה שכתב לה, אם לא גורע כנגדן חמישה דינרים לכל שקל ושקל, פסקה להכניס לו אלף דינר בכתובתה וכתב לה שדה בשנים עשר מנה, אם עשתה קיצתה נוטלת מה שנתן לה ואם לאו לא יפחות ממאתים לבתולה ומנה לאלמנה (שם שם ו ו). האונאה ארבעה כסף והטענה שתי כסף, במה דברים אמור' בזמן שמכר לו סתם, אבל אם קצץ עמו אינו כלום אחרי הקצה (שם ב"מ ג כא). ורשאין הן בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים, רשאין לעשות קיצתן, רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך וכו' וכל מי שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך, רשאין לעשות קיצתן (שם שם יא כג). כל מכה שיש לה קיצה מתרפ' מכתובתה ושאין לה קיצה מתרפא, מן הנכסים1 (רשב"ג, ירוש' כתוב' ד יא; שם ב"ב ט ו). רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן ב"ב ח:.