קִצּוּת

° 1, קיצות, ש"נ, — כמו קִצָּה, קציבה, הקצבה: וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כלם או רובם במעמד טובי העיר והחתימו בינן שהן רשאין להציע על קיצותם ולהחרים בדבר, חרם שלהם חל (משפט החרם לרמב"ן. בסוף כלבו, קנז.). ומתוך כך לשון השבועה נראה שאין מנהג ראשונים להדיר ולהשביע בקיצות אנשי העיר אלא לשמת' ולהחרים ע"כ ולזה בני עירו שהיו נוהגי' להסיע על קיצות ולהשביע על החרים וכו' (ספר בר שבת קעח). וזה לשונו (של הרמב"ן) בקיאי עירנו ראיתי כי רבו במה שנוהגין תדיר להסיע על קיצותן ולהשבע ולהחרים וכשנמלכין להתיר שליח צבור עומד ואומר הותר החרם (שם שם). ואני בשעת המקח (של הבית שמכר) בקיצות הדמים אמרתי שאדעתא דהכי אני מוכר (שאלה לרש"ל, שו"ת רש"ל ב).



1 [ע"פ הארמ' קיצותא שבתו"מ, אך אפשר שעקר המלה קִצְוְתָא, קצבתא, כמו קִצְבָה.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים