1 [השבעים תרגמו לקצפה ע"פ הענין εἰς συγϰλασμόν, לשברון, ת"י: למפח(ת) נפש, וכן רש"י, רד"ק: לזעם ולמארה, אך הוא מביא אף י"מ: לקצפה, לקליפה, וכן מפרשים כקצף על פני המים, ר"ל שיסיר הארבה הקליפה שיאכלנה, והוא ע"פ הוולג': et ficum meum decortavit, ואת תאנתי קלף, וברוח זו פרש אף א"ש יהודה כלשון נשירת ענפים; וגרץ הציע לתקן: קטפה.
ואולם צדקו המפרשים כלשון קצף וזעם ממש, כמלה שַׁמָּה המקבילה אל קצפה. כלו' כל עובר עליה יִשֹּׁם, ויקצף ויצטער. וכן בא בסור' קְצָפָא במשמ' תוגה ואבל, וכן נאמר בארמ' (מד"ר שה"ש, מי זאת עולה): אית אתרין דצווחין לבין אבלה בית קְצוֹפָה, היא קְצֶפָא במבטא ובכתיב של א"י.]