1, פ"ע, קָצַפְתָּ, קָצַפְתִּי, קֹצֵף, קְצֹף, אֶקְצֹף, אֶקְצוֹף, תִּקְצֹף, יִקְצֹף, יִקְצְפוּ, — קָצַף איש על רעהו, כעס עליו, זעם בו, חרה אפו בו: ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים והאפה לאדניהם למלך מצרים וַיּקְצֹף פרעה על שני סריסיו וכו' ויתן אתם במשמר בית שר הטבחים אל בית הסהר (בראש' מ א-ג). ולא שמעו אל משה ויותרו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש וַיִּקְצֹף עלהם משה (שמות יו כ). ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף וַיִּקְצֹף על אלעזר ועל איתמר וכו' לאמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש (ויקר' י יו-יז). וַיִּקְצֹף משה על פקודי החיל וכו' ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה (במד' לא יה). ויאמר אכיש אל שר פלשתים הלא זה דוד וכו' אשר היה אתי זה ימים וכו' ולא מצאתי בו מאומה וכו' וַיִּקְצְפוּ עליו שרי פלשתים ויאמרו לו שרי פלשתים השב את האיש וישב אל מקומו (ש"א כט ג-ד). וישלח אליו אלישע מלאך לאמר הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר וַיִּקְצֹף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם יי' אלהיו וכו' ואסף המצורע (מ"ב ה י-יא). ויאמר (אלישע) למלך ישראל הך ארצה ויך שלש פעמים ויעמד וַיִּקְצֹף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים כי אז הכית את ארם עד כלה (שם יג יח-יט). ושם בעל פקדת וכו' ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר אל הכשדים אתה נפל וכו' ויבאהו אל השרים וַיִּקְצְפוּ השרים על ירמיהו והכו אתו ונתנו אותו בית האסור (ירמ' לז יג-יה). — וקָצַף האל על האנשים: ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יִקְצֹף (ויקר' י ו). אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תִּקְצֹף (במד' יו כב). וישמע יי' אל קול דבריכם וַיִּקְצֹף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה (דבר' א לד). כי יגרתי מפני האף והחמה אשר קָצַף יי' עליכם להשמיד אתכם (שם ט יט). אתם תמרדו היום ביי' ומחר אל כל עדת ישראל יִקְצֹף (יהוש' כב יח). קָצַפְתִּי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך (ישע' מז ו). אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מִקְּצֹף עליך ומגער כך (שם נד ט). כי לא לעולם אריב ולא לנצח אֶקְצוֹף (שם נז יו). בעון בצעו קָצַפְתִּי ואכהו הסתר וְאֶקְצֹף (שם שם יז). הן אתה קָצַפְתָּ ונחטא בהם עולם ונושע (שם סד ד). אל תִּקְצֹף יי' עד מאד ואל לעד תזכר עון (שם שם ח). קָצַף יי' על אבותיכם קצף (זכר' א ב). קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קֹצֵף על הגוים השאננים אשר אני קָצַפְתִּי מעט והמה עזרו לרעה (שם שם יד-יה). כי אם מאס מאסתנו קָצַפְתָּ עלינו עד מאד (איכה ה כב). אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יִקְצֹף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך (קהל' ה ה). — ובמשמ' חשב מחשבות מרד: בימים ההם וכו' קָצַף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף ויבקשו לשלח יד במלך אחשורוש (אסתר ב כא). — ובתו"מ, בעקר בחקוי לשון המקרא: קאת וקפוד הוכפלו לראות בשוד ושבר הבא משנער קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות (מו"ק כה:). (וכדי בזיון וקצף), כדאי הוא הבזיון שביזה אביה את כלי בהמ"ק לקצפון שקצף עליה והרגה (ר' חנינא, מד"ר אסתר ד, והיום הזה). אל בקצפך תוכיחני וכו' אמר דוד להקב"ה, רבון העולמים, אנו חוטאים ואתה קוצף ומתוך כך אין אנו נגאלין (מדרש תהלים לח א). כשניעור האיש משנתו וכו' נכנס אצל המלך ואמר לו הא לך חלב כלבא שבקשנו בשבילך ותשתה, מיד קצף המלך עליו וצוה לתלותו (שם לט ב). — ובסהמ"א: בגתן ותרש היו עומדים בשער, כיון שהעבירם המלך והעמיד מרדכי תחתיהם קצפו ואמרו הואיל והעבירנו המלך נלך ונהרגנו בצינעא (ילקוט שמעוני, אסתר ב תתרנג). אל תקצף קצף ויבהלך בחרונך פן תקרע בכעסך אשר לא תתפור ברצונך (ר"מ המאירי, משיב נפש, כ"י). — ואמר המשורר: הקצפת ידידי באהבים ונפש שבעה נפת תבוסו (רשב"ג, בחר מהחלי, ברודי, 8). — בינ' פָעוּ' °קָצוּף, שקצפו עליו, ואמר הפיטן: קצוף בדמים ובמרמה אם יהי, חרוצים ימיו (אנוש מה יזכה, יוצ' יוה"כ). אל נא רעה את צאן ההרגה, קצופה ועליך הרוגה (אל נא תעינו, הושענות להושע"ר). — ואמר המשורר: ושם הבין והמוסר מנתו ונפשי החרוצה שם קצופה (רשב"ג, מליצתי, שעה"ש 36). ועי' קָצוּף.

— הִפע', הִקְצַפְתָּ, הִקְצַפְתֶּם, מַקְצִפִים, הִקְצִיף, יַקְצִיפוּ, — הִקְצִיף האדם את האלהים, גרם שיִקְצֹף, הכעיס אותו: זכר אל תשכח את אשר הִקְצַפְתָּ את יי' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם יי' ובחרב הִקְצַפְתֶּם את יי' ויתאנף יי' בכם להשמיד אתכם (דבר' ט ז-ח). ובתבערה ובמסה ובקברת התאוה מַקְצִפִים הייתם את יי' (שם שם כב). כאשר זממתי להרע לכם בְּהַקְצִיף אבתיכם אתי וכו' כן שבתי זממתי בימים האלה להיטיב את ירושלם (זכר' ח יד-יה). וַיַּקְצִיפוּ על מי מריבה (תהל' קו לב). — ובתו"מ: קצף בגתן ותרש, אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקציף הקב"ה אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק ומנו יוסף וכו', עבדים על אדוניהן לעשות נס לצדיק ומנו מרדכי וכו' (מגי' יג:). — ובסהמ"א: כבר נודע מה שאמר החסיד בח"ה שהעה"ז והעה"ב כשתי צרות כשתרצה את זו תקציף את זו (ראשית חכמה, האהבה י, ע:). ותהיינה נשי עשו מכעיסים ומקציפים את יצחק ורבקה במעשיה (ס' הישר, תולדות, לבוב, כז.). — ואמר המשורר: נאמו עוד שהקב"ה קושר תפילין וטוטפו, וגם שם ישראל חקק על צניפו ושם יעקב חקוק על חפו, כל אלה אמרו להקציפו (סלמון בן ירוחים, מלח' ה' יד, 110). — °ובתורת המליצה: ההרחבה תחלק את המקציף והמחונן, המקציף הוא מאמר מרחיב העון, מעורר השומע אל החמה והכעס, והמחונן הוא מאמר מרחיב הצרות והתלאות ויעורר לבב השומע אל הרחמנות (ר"י מסיר ליאון, נופת צופים א יב, 40). ואם ההרחבה אם תהיה במקציף צריך שיהיה הקול נמוך וכו' (שם שם). ואם ההרחבה אם היא במקציף נכוון התמונות והפנים כאשר במחלקת וכו' (שם שם, 41).

— הִתפ', הִתְקַצֵּף, — כמו קצף, בא לידי קצף: ועבר בה נקשה ורעב והיה כי ירעב וְהִתְקַצַּף וקלל במלכו ובאלהיו (ישע' ח כא). — ואמר בן סירא: בלא עצה אל תפעל דבר ואחר מעשיך אל תתקצף (ב"ס גני' לה יט). — ובסהמ"א: ואם יכעס (הפרוש) לא יתקצף (ר"י א"ת, חו"ה, הפרישות ד). — ואמר המשורר: אורו ידעך יום יתקצף (ר"י אלנקאוה, מנוה"מ ד, שיר בראש פרק טו, ענעלאו, 263).

— נִפע', °נִקְצַף, — שקָצפו עליו: הוא הנקצף מהשם (עץ חיים צה). נתבאר שוה הנקצף והמרוחק יותר מן המבטל (שם צו).