*, ש"ז, — כמו קֶצֶף, קְצִיפָה, ואמר בן סירא: פת נפשך ופייג לבך וקצפון הרחק ממך כי רבים הרג דין ואין תעלה בקצפון (ב"ס גני' ל כג). — ובתו"מ: ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן, מלמד שנתן פניו כלפי בניו וכעס כנגד אהרן, מלמד שאף אהרן הי' בקצפון (ספרא ויס, שמיני פרשה א פרק ב סימן נג). ויקציף וישבע לאמר, א"ר תחליפא אמר הקדוש ברוך הוא, להם הוא קצפון ולי מה (אני) קצפון, אשר נשבעתי באפי, נשבעתי באפי וחוזר אני בי וכו' (מד"ר ויקר' לב). (וכדי בזיון וקצף), רב ושמואל, רב אמר אמר כדי הבזיון הזה לקציפה הזאת, ושמואל אמר כדי הקצפון לבזיון זה, א"ר חנינא, כדאי הוא הבזיון שביזה אביה את כלי ב"ה לקצפון שקצף עליה והרגה (שם אסתר, והיום הזה). קצף בגתן ותרש וכו' מה קצפון היה שם, מעביר שנים ומושיב אחד1 (שם שם, בימים ההם). — ובסהמ"א: רבי נחמיה דאמר מפניי אנינות נשרפה היכי מתרץ להני קראי דאותה פרשה2, מאי אמר משה ומאי אהדריה לענין אנינות ומה היה הקצפון ומה היא הודאה (רש"י, זבחים קא.)
1 [העביר אותם והושיב את מרדכי.]
2 [פרשת שעיר החטאת (ויקר' י יו וכו'), שנאמר בה ויקצף וכו'.]