קרחא, ש"נ, כנ' קָרְחָתֵךְ, — הסרת השער שבראש האדם, בפרט כסימן לאבל, והמקום בראש שהוסר בו השער: לא יקרחה קָרְחָה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת (ויקר' כא ה). לא תתגדדו ולא תשימו קָרְחָה בין עיניכם למת (דבר' יד א). והיה תחת בשם מק יהיה ותחת חגורה נקפה ותחת מעשה מקשה קָרְחָה (ישע' ג כד). ויקרא אדני יי' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וּלְקָרְחָה ולחגר שק (שם כב יב). על נבו ועל מידבא מואב ייליל בכל ראשיו קָרְחָה כל זקן גרועה (שם יה ב). באה קָרְחָה אל עזה נדמתה אשקלון שארית עמקם עד מתי תתגודדי (ירמ' מז ה). כי כל ראש קָרְחָה וכל זקן גרעה על כל ידים גדדות ועל מתנים שק (שם מח לז). וחגרו שקים וכסתה אותם פלצות ואל כל פנים בושה ובכל ראשם קָרְחָה (יחזק' ז יח). והקריחו אליך קָרְחָא1 וחגרו שקים ובכו אליך במר נפשם מספד מר (שם כז לא). והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קָרְחָה (עמ' ח י). קרחי וגזי על בני תענוגיך הרחבי קָרְחָתֵךְ כנשר כי גלו ממך מיכ' א יו. — ובתו"מ: הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו והמשחית פאת זקנו והשורט שריטה אחת על המת חייב (מכות ג ה). שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך, מפוזרין הן בין העמים (מגי' יג:). קרח, שנעשה קרחה בישראל (ר"ל, סנה' קט:). — ובסהמ"א, אף במשמ' tonsura של כמרים: ומזה הכת נלקחה הקרחה שעושים הגלחים (ישמעאל חנינא ולנטונו, השחר ב, יח). — ואמר המשורר: כנשר אאריך קרחה ואתנודד כמו דיה, ואסב עיר בקינותי ובכי רב ותאניה (ר"ש הנגיד, הבמות פליליה, ברודי, 6). — °וקָרְחָה, ספחת, ככנוי לחית ים גדולה, כנראה לתנין הים1, ואמר המשורר: ושם חיה שמה קרחה אשר היא ככל חיות מצולה לא עמומה וכל חיה אשר חיות שארה בפגעה בה אכולה או המומה והופכת לפיה כל ספינה וצי אדיר כמרכבה רתומה וכו' אבל היתה בתוכן דג רקומה וכו' וראש לה כאני שיט במדה עלי פנים מנשאים ברמה ועינים כמעיינים ונחיר כמו כבשן ולה רקה כחומה ופה עמוק ורחב כמערה וכו' ותמהו כל נבוני ים ואמרו במה זה נמלטו אלה ולמה לא היתה פליטה לאניה לפנים מן ידי קרחה זעומה (ר"ש הנגיד, הלכושל, בן תהלים ח ששון, ה).