קַרְחָן
*, ש"ז, — כמו קֵרֵחַ: הזבלגנים והקרחנין ושאין להם שניים בעלי חטרות כשרין אבל פסולין מפני מראית העין (תוספת' בכורות ה ב). הקרחנין והננסין והזבלגנין פסולין לפי שאינן שוה בזרעו של אהרן (ר' יוחנן, בבלי שם מג:). הקרחנין והננסין והזבלגנין כשרים ולא אמרו פסול אלא משום מראית העין וכו' רבי יהודה אומר הכהנים לרבות הקרחנין1 (שם שם, מג:).
1 [בירוש' ובספרא: הקרחים, הקרחיף, עי' קֵרֵחַ.]