פ"י, קָרְחִי, יִקְרְחוּ1, — קָרַח אדם קָרְחָה בראשו, גלח כל שער ראשו, kahlscheren; tondre ras; to shear closely: לא יִקְרְחוּ1 קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו (ויקר' כא ה). — ובלי השלמה, כפ"ע, באותה משמ': קָרְחִי2 וגזי על בני תענוגיך הרחבי קרחתך כנשר כי גלו ממך (מיכ' א יו). — ובתו"מ: הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו וכו' חייב (מכו' ג ה). הקורח קרחה בראשו של חבירו שניהם חייבין (תוספת' שם ד יא). יכלו אפי' קרח ד' וה' קריחות לא יהא חייב אלא אחת וכו' (בבלי שם כ.). — ובסהמ"א : הקורח קרחה על המת לוקה (רמב"ם, עכו"ם יב טו). הקורח ראש או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שנטבעה בים פטור (שם שם טז). שהוא דרך לקרוח הראש על האב לפי שנתן תורה על ראש הבן (רי"צ קארו, תולדות יצחק, צג:). וכשהאדם קורח אותן (את השערות) הוא מקצר המעיינות העליונות (ריקנטי ל, לבוב תר"מ, מט.). — ואמר המשורר: רחב פי הקיץ ויקרא, מחרפה שם החורף נקרא, יקרח ראש בקרח הנורא וכו' (ראב"ע, אל אחד, איגר 122). ראש אקרח ומר אצרח על גולת אשביליה (הוא, אהה ירד, שם 169). שערותיו השחורות קרחה הזקנה החורות מרטה הנערה בידיה (יל"ג, משלי יהודה נ ו, שירי יל"ג ב, 112).

— נִפע', יִקָּרֵחַ, — נִקְרַח לפלוני, קָרחוּ, בני אדם קרחה בראשם עליו: ומתו גדלים וקטנים בארץ הזאת לא יקברו ולא יספדו להם ולא יתגדד ולא יִקָּרֵחַ להם (ירמ' יו ו). — *ונִקְרַח הראש וכדו', קרחו בו קרחה: חזר הראש והזקן ונקרחו וכו' הרי אילו מיטמאין בנגעים (נגע' ו ח). העלו (הראש והזקן) שער ונקרחו וכו' ר' אליעזר בן יעקב מטמא (שם ז א). — *ובהשאלה לפֵרות, נשר השער שעל קלפתם: האגסים והקרוסטומלין והפרישין והעוזרדים משיקרחו3 וכל הלבנים משיקרחו (מעשר' א ג). — °ונקרח ההר, הכרם, נעקרו עציו ועשבו: כשהבהמות יורדות מן ההר נמצא ההר נקרח וממורט מהם (רש"י, שה"ש ד א). שאילו נקרח באמצע קודם הזריעה ט"ז אמה היה נידון כקרחת הכרם (ר"י בן מלכי צדק, כלא' ה ה). — °ונקרש בקֶרַח, ואמר הפיטן: מזרות ושמשים וכל שטרי מזרח עבורך קבעתי עולם בלי נקרח (שמואל הכהן, איומתי, מאורה שבת ב אחה"פ).

— הִפע', הִקְרִיחוּ, — כמו קל: וְהִקְרִיחוּ אליך קרחא וחגרו שקים ובכו אליך במר נפש מספד מר (יחזק' כז לא). — *ובהשאלה, לכרם ולשדה, הִקְרִיחַ, עשה בו כמו קרחת, עקר את נטיעותיו או זרעיו: מהו להקריח בתחילת ששה להיות מיצר והולך (ירוש' כלא' ג א). קרחת הכרם, מקריחין אותו מאמצעו, כרם שחרב מקריחין4 אותו מכל צדדיו (ר' יוחנן, שם שם ד א). שהיה שם שדה תבואה והקריח לתוכה ארבע אמות (שם שם ח א). — ובהשאלה למקום בכלל, הִקְרִיחַ את המקום, דלדל אותו, הביא עליו עניות: אמרו לו (הנערים לאלישע) עלה שהקרחת עלינו את המקום5 (בשם ר' מאיר, סוט' מו:). — *וכמו נִפע': ר' שמעון פוטר את המלפונות בקוטנם משיקריחו6 (תוספת' מעש"ר א ב). וכי מחמת האוכל הן מקריחות, לא מחמת התולעת שיש בהן (ירוש' שם א ג). — ואמר המשורר: תעבר עלי קברה ותקריח ועל לבה מתפפת ומתגדדת (רמב"ע, דמעה בעיני, ברודי, נא). עליו בנות עיש כיונים יהמו, אליו כמו נשר כסיל יקריח (הוא, אסיר אשר לבו, שם, סד). — °ובמשמ' הִקְרִישׁ והקפיא כמו קֶרַח: וביום השני הקריש והקריח כקרח עוד מאותו החלק השלישי של מים הנשאר מיום ראשון (ר' שבתי דונולו, חכמוני, סוף פרק א). כי גבריאל שרו של אש הוא, בהקריחו מבחוץ יחמם בעצם ויקרר במקרה (ר' אברהם ביבאגו, דרך אמונה א א).

— הָפע', בינ' מֻקְרָח, — שהקריחו אותו: כל ראש מֻקְרָח וכל כתף מרוטה (יחזק' כט יח). — ובתו"מ: אינו חייב עד שיהו ששה על ששה מוקרחין בתוך שדה תבואה או מוקפי' גדר (ר' יוחנן, ירוש' כלא' א ח). — ובסהמ"א: מי שיש לו שדה תבואה ובתוך שדהו בית רובע אחת מוקרח או ב' וכו' (ר"י בן מלכי צדק, כלא' ב ט). אם מוקרח באמצע הכרם נותנין לה עבודתה וזורע את המותר (הוא, שם ד א). ולא יוקרחו (שוכני האקלים הרביעי) בהתמדת רוחק השמש מנכח ראשיהם (קאנון א א ג א). הנולדים שם והיושבים שם לא יוקרחו לקור ולא יושרפו לחום אשר לזה מזגם נאות (ר"א ביבאגו, דרך אמונה ג ד).

— פִע', °קֵרֵח, — עי' הִפע', הערה.

— פֻע', בינ' °מְקֹרָח, — שקרחו בו קרחה: לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים (רש"י, דבר' יד א).

— הִתפ', °הִתְקָרֵח, — נשר שערו, ובהשאלה לפֵרות: אילו הפירות כשהן בוסר מכוסים בשערות במו נוצה וכשמתחילין להתבשל מתקרחין מעט מעט מאותו השיער (ר"י בן מלכי צדק, מעשר' א ג).