ש"ז, קָשֶׁב, — הקשבת אזן, קול נשמע לאזן1: ויהי כעבר הצהרים ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול  ואין ענה ואין קָשֶׁב (מ"א יח כט). וגחזי עבר לפניהם וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קָשֶׁב2 (מ"ב ד לא). לך העמד המצפה אשר יגיד וראה רכב צמד פרשים וכו' והקשיב קֶשֶׁב רב קָשֶׁב (ישע' כא ו-ז. — ואמר הפיטן: קרוא קשב קהלתם רצף ריווי רעיפתם (ינאי, אימרות איום, קרוב' שבועות, זולאי, רפד). בקשב ברוך שם יכפר לשמו חושב, קל עתי שעירו ישם למדבר צוק ואין קשב (רסע"ג, באדני יצדקו, סדר עבודה , סדור רסע"ג, רפז). — °ובמשמ' חוש השמיעה, ואמר הפיטן: הקיצותי ואחשב מי הוא אשר  הקיצני, והנה קדוש יושב תהלתו האיצני, ונתן באזני קשב וחזקני ואמצני (ר"י הלוי, יעירוני רעיוני, לשחר' צום כפור, מחז' איעל' ב, ק.).