ת"ז, מ"ר נק' קַשֻּׁבוֹת, — כמו קַשָּׁב: אדני שמעה בקולי תהיינה אזניך קַשֻּׁבוֹת לקול תחנוני (תהל' קל ב). עתה אלהי יהיו נא עיניך פתחות ואזניך קַשֻּׁבוֹת לתפלת המקום הזה (דהי"ב ו מ); וכעין זה (שם ז יה). — ואמר הפיטן: יחד אנו ובתינו כמנוגעים חשובים וסורו טמא מטמאים קשובים (ינאי, ארץ חמדה, קרוב' ויקר', זולאי, קמד).