ת"ז, נק' קַשֶּׁבֶת, —  אזן קַשֶּׁבֶת, מקשיבה, שומעת ברצון: תהי נא אזנך קַשֶּׁבֶת ועיניך פתוחות לשמע אל תפלת עבדך (נחמ' א ו; וכעין זה (שם שם יא). —  ואמר המשורר: וחזי כוכבים להודות סרבים ואינם קשבים וממוסר סרים (רשב"ג, תחלת החכמה, ברודי, 36).