1 קל לא נמצא.

— פוֹע', קֹשְׁשׁוּ, מְקֹשֵׁשׁ, מְקֹשֶׁשֶׁת, קֹשֵׁשׁ, — קוֹשֵׁשׁ קשׁ או תבן או עצים, לִקֵּט ואסף מן הקרקע: לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם הם ילכו וְקֹשְׁשׁוּ להם תבן (שמות ה ז). ויפץ העם בכל מצרים לְקֹשֵׁשׁ קש לתבן (שם שם יב). וימצאו איש מְקֹשֵׁשׁ עצים2 ביום השבת ויקריבו אתו המצאים אתו מְקֹשֵׁש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה (במד' יה לב-לב). והנה שם אשה אלמנה מְקֹשֶׁשֶׁת עצים (מ"א יז י). והנני מְקֹשֶׁשֶׁת שנים עצים (שם שם יב). — ובתו"מ: עתיד ליתן את הדין כל האומר צלפחד מקושש (ר' יהודה בן בתירה, ספרי במד' קיג). שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש (שם שם). מקושש במה היא מיתתו, בסקילה (ר' חייה בר גמדא, ירוש' סנה' ה א). יודעין היו שמקושש חייב מיתה ולא היו יודעין במה היתה מיתתו (שם שם). — ובסהמ"א: והיו ישראל מקוששים את הקש במדבר (בשם ר' עקיבה, פדר"א מח). על שם שדבר המתפזר הוא וצריך לקוששו הוא קרוי קש בשאר מקומות (רש"י, שמות ה יב). כי ביבוש הקצירים והבדים והענפים המשתברים, באות הנשים ומקוששות אותם (ר"ת, הכרע' בתשו' דונש על מנחם, 45). ו(שלשלת) של מקוששי עצים טהורה לפי שהיא משמשת את העץ (רמב"ם, כלים ט יד). ונהיה בכל זה כמו שהוא מקושש עצים באפילה (רש"ט פלקירא, ראשית חכמה 33). למה היה לו לקושש אלא מפני שהיה רשע היה רוצה לבשל את המן (חזקוני על התורה, במד' יא ח). מגבב משלפניו ומדליק, אבל לא מן החצר הואיל ודקין הן וטורח לקוששן (רי"צ מוינא, אור זרוע שסב, טז.). והנערים וכו' היו הולכים וכו' לקושש סמוך לים מאשר ימצאו להשיב נפשם (שבט יהודה, הנובר, 91). — ואמר המשורר: בגדיך החמודות נטשת ואת חדריך נתשת בידך עצים קוששת ולכבודך לא חששת (עזרא הבבלי, תוכח' מוסר ח, מד:).

— קל, *קָשַׁשׁ, עתי' יָקֹשׁ, — כמו פּוֹעֵ': משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של מלך, ראה חבילה של קוצים וירד ונטלה, והציץ המלך וראה אותו, התחיל מטמן מפניו, א"ל מפני מה אתה מטמן, כמה פועלים הייתי צריך שיקושו אותה, עכשיו שקששת אותה בוא וטול שכר (מד"ר בראש' מד).