ג. רֹב
רוֹב, ש"ז, — כמו רִיב, בצרוף רָב־כֹּחַ במשמ' ריבות ותוכחה, ריב ווכוח: הַבְּרָב כח יריב עמדי1 לא אך הוא ישם בי (איו' כג ו). לילה עצמי נקר מעלי וערקי לא ישכבון בְּרָב כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני2 (שם יז–יח). — ובחלוקת המֻשגים הוכחה וריב לשתי צלעות החרוז: והוכח במכאוב על משכבו וְרוֹב2 עצמיו אתן (שם לג יט).
1 [איוב מביע את תקותו, שיתן לו האל לריב ולהתוכח עמו, כשלא אך הוא בלבד ישים בו אשמה. כֹּחַ במשמ' וִכּוּחַ בא גם בישע' מא א: החרישו אלי איים ולאמים יחליפו כֹחַ יגשו אז ידברו יחדיו למשפט נקרבה.]
2 [על תוכחות של מוסר כליות וחרטה מדֻבר כאן, עי' בפרושו של טורטשינר.]