ש"נ, סמי' רִגְשַׁת, —  התקבצות בני אדם וכדו' בהמון ובשאון, כמו רֶגֶשׁ: תסתירני מסוד מרעים מֵרִגְשַׁת פעלי און (תהל' סד ג). — ובסהמ"א במשמ' שאון וקול רעש בכלל: מעשה היה בשני בני אדם באשקלון שהיו אוכלין ושותין כאחד ולומדין תורה יחדיו, מת אחד מהן ומת בנו של בעיא מוכסא עמו באותו היום, כשהיו מוליכין אותו לבית הקברות שמעו ריגשא וברחו (מדרש עשרת הדברות, דבור ט, ביהמ"ד ילינק א, 89). — ואמר הפיטן: הטה אלהי אזנך לרגשת הדוברת על צדיק עתק ושמע קול שאון מעיר בחמה שפוכה לשתק (ר"א קליר, הטה אלהי, קינ' ת"ב). קנינך דבוק רגבים ואדים ועבים באונך, ורגשת כרובים רצים ושבים בגאונך (יצחק בן גיאת, קנינך, שעה"ש 19). שאין לנו וכו' לא להגיש תמיד שחר בריגשה, לא כבוד פרווה לטבילת אחת בשנה (קטע מעבודה,  Elbog, Stud. 187 ). עלי קולות מחרפיה בעת רבו פריה ועל רגשת מגדפיה בתוך משכן חצריה (אלי ציון, קינ' ת"ב). בנים צעקו מעבודה ורגשת מרום נועדה וברית הורים עמדה ותדבר לפני המלך (ראב"ע, מי כמוך, איגר 230). קול עשוקיה שמע מיד עושקם, רגשתם וצוחתם לא תשיב ריקם (יהוסף, אז בבוא יום, סליח' שחר' י טבת, ספרד'). —  ואמר המשורר: בזה אחזה רגשת מפיצה וקולעת וכה אשמעה רנת מריעה ותוקעת (ר"ש הנגיד, לבי, בן תהלים קד, ששון, עח). אשר יאריך לעמוד עלי שערי מלך ויסבול סאון שריו ורגשת המולותיו (הוא, אשר, בן משלי, שם, קכח). ואל תפחד לקול חליה בצואר לעת נשף ורגשת השביסים (רמב"ע, הריח מר, שעה"ש 69). לא נגור מרגשת נאלמים שת לבנו על לבותם אימים (ראב"ע, אל בוראי, כהנא א, 117). נפש אשר תחת רצון אל שטתה לא יעזרך חיל ורגשת צבא (ר"י חריזי, הענק, פרג, רכד). — °ובמשמ' תנועה: וראייה שהגשם המרגיש ניזון מרוח יציאתה בשעת המיתה ורגשת הבטן והעור שעל הצלעות החופפין את הלב ורגשת הפה ליציאתה מחללי הלב אל הריאה ויוצאה מן הגרגרת אל הפה וישאר הפה פתוח לא יוכל להסגר ותבטל רגשת האיברים בשעת יציתה ותבטל אחר יציאתה רגשת הגידים וכל האיברים כלם (ר"י עקנין, ספר מוסר, אב' ה כא).1