° 1 ת"ז, — רָהוּט בפי האדם, שגור ומֻרגל בפיו, שהאומר ירוץ בו, geläufig; courant; fluent: (תפילין ומזוזות) מגרס גריסין, רהוטים הם בפי כל אדם ואין טועין בהם הילכך אין צריך להעתיקם מספר אחר (רש"י, מנחות לב:). ז' ימים קודם יוה"כ מפרישין כאן שונה מניין קודם המעשה וכו' ופעמים שונה המעשה קודם המניין בתולה נשאת ליום ד וכו' התנא לא חש בה אלא שונה הרהוט בפיו (תוספות ישנים ליומא ב). האשה נקנית, הכא תני בה"א וכו' וקשה דבההיא דתנן בתולה נישאת אמאי לא תני הבתולה נישאת וכו' ואין לחוש כל כך, שבכל מקום שונה התנא לשון הרהוט לו בפה (תוס' קדוש' ב., ד"ה האשה). — וכלפי האדם, רהוט לומר, רגיל לומר, מהיר לומר: מה הועילו חכמים בתקנתם והא כל הכינויים אינם אלא משום שלא יזכיר שם שמים לבטלה שאחרי הכינויין אלו אינו רהוט לומר ליי' כמו אם יאמר קרבן דאז הוא רהוט לומר ליי' (שם נדר' ב:). — ומלה רהוטה וכדו', מלה חטיפה, מבֻטאת במהירות ללא הטעמה, flüchtig; rapid(e): כל מקף מבטל חולם וכו' ועל כן מלת כל, אם אין בו טעם בחטף קמ"ץ כי כלם מוקפים ורהוטים, אבל כל העומד בטעם ובמשרת אז הוא בחולם, כל הנקרא בשמי בחולם על פי המסורת אף על פי שהוא רהוט וכו' וכל מלה הרהוטה פעמים בחטף קמ"ץ כמו במתי, את עני עמי, בחרי אף, כי לולי רהטה היו נקראים עני במתי בחולם (מנחת שי, דרכי הניגוד והנגינות, משפט שמוש החולם). הת"ק יותר ראויה כמלה שהיא רהוטה ודבוקה למלה שאחריה, והת"ג יותר ראויה במלה שהיא מעמדת במבטא ונפרדת מן המלה שאחריה (בן־זאב, תלמוד לשון עברי, מאמר ב פרק ד, 43). — °וכתב רהוט, כתב חטוף ומהיר שאינו שומר על דיוק, הצורות, kursiv; cursif; -ive, נוהג בדבור ובספרות.