ת"ז, נק' רָזָה, — כחוש וצנום, בנגוד אל בריא ושמן mager; maugre; spare: ומה הארץ השמנה היא אם רָזָה היש בה עץ אם אין (במד' יג כ). ושפטתי בין שה בריה ובין שה רָזָה (יחזק' לד כ). — ובמדר': אמר להם (משה למרגלים) הסתכלו באבנים ובצרורות שלה, אם של צונמא הם הם שמנים, אם של חרסים הן הם רזים (תנחו' שלח ו). — ובסהמ"א: כי הכבש הבריא והיקר הוא הנבחר לטבוח מן הרזה הקטן כי הרזה לא נשא אליו ראשו כי מה בצע יש בטביחתו בהיותו בלתי שמן (תשו' תלמידי מנחם, ערך אלוף, 76). כי המקום הזה נמאס ונבזה ובלתי שמן כי אם רזה (ר"י זבארה, שעשועים ב, דודזון, 21). יאפס הכח מהם ומתדלדלות תמיד ורזות וגופן יתקרר (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ד ב). — ואמר המשורר: הכי יקריב לך זה שור וזה תור בלב נכון מאד שמן ורזה (רשב"ג, שנים נפגשו, ביאליק-רבניצקי ב, 44). — ובמליצה: כבר שב דברך רזה אחר שהיה שמן (ר"י א"ת, כוזרי, א כח).