*, ת"ז, – כמו א. רָפֶה, חלש, לא מתוח: אם היה (המנעל) רפוי מותר (לטלטלו בשבת) (ר' יהודה, שבת קמא:). מסרגין שתי בלא ערב וממתחין, שאם היה רפוי ממתחו (ר' אסי בשם חזקיה, מו"ק י.). – ובסהמ"א: מפני שהיו רפויין תחת הסכין (פרדס, הלכ' שחיטה). – ופה רָפוּי, שריר יורד ממנו, ומֵעַים רְפוּיִים, כמו מעים רָפִים: מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו (רמב"ם, שחיטה ח ח). הג' כמה ימים עברו, הד' אם בני מעיו רפויים (טוביה כץ, מעשה טוביה, ארץ חדשה א יא, פה.). שיהיו מעיך תמיד רפויים, ר"ל שתעשה צרכיך כל יום (שם, בית חדש א א, צה:). – °, ובהשאלה, מלאכה רפויה: המלאכה רפויה בידם ועזובה מהם והם נרפים ממנה (רש"י, שמות ה ח). – °, תשובה רפויה, תשובה לא ברורה ולא בטוחה, הן ולאו: רפויה היתה התשובה בפיו אם לאסור אם להתיר (הוא, שבת קיג., ד"ה ורפיא בידיה). – °, ובדקדוק, אות רפויה, כמו אות רפה, לא דגושה: מה שאינו נמצא בטבע לשון הערבי והיא סיבת הרי"ש הרפויה (אבוסהל דונש בן תמים, פרוש יצירה, כב). שדין הוא שיכתבו בהא אחרי התו הדגושה או התו הרפויה ומקצתן נכתבות כן על נכון (ספר דקדוק לר"י חיוג, דוקס, 22).