° 1, ש"ז, – סימן לאות רפה, רפויה, לא דגושה, קו מעל לאות כגון בֿ כֿ פֿ: קבסתן בלשון ישמעאל גיתתני ברפה ולא בדגש (ערוך ערך קבסתן). למה למּה רפה ודגש (תשו' דונש על רסע"ג 108). ואמר בכתב צחות לשון הקדש שחיבר בשער ידיעת דגש ורפה (שם 120). ולא יכלו המדקדקים לשומו באמצע האות ולא למעלה שלא יתערב עם הרפי שישימו על אותיות בג"ד כפ"ת בעבור שהם פעם חזקים ופעם חלשים (ראב"ע, צחות, א:). החלק השני בענין המלכים והדגשים והרפיין ושמותן וצורתן ומוצאיהן ומובאיהן ומחלקות האותיות בהם (הורית הקורא, דרנבורג, 16). והרפה הוא קו ישר כמו פתח נתן על האות (מסורת המסורת מאמר ג). – וכשם לאות שאין עמה תנועה: ובייליל שלש יודין סמוכות זו לזו במדבר, הראשונה יוד העתידות והשניה פ"א הפעל וכו' והשלישית היא קימת במדבר בלבד לא במכתב כי היא נח רפה נסתר וכו' כי יְילילו על משכבותם (הושע ז יד) כגרסת בן אשר, אבל בן נפתלי הוא קורא אותו יֵילילו ברפית היוד על העקר, על משקל הלא דברי יֵיטיבו (מיכה ב ז) וכו' וַיְיִף בגדלו (יחזקאל לא ז) בשוא תחת היוד הראשונה אשר היא לעתיד ובחירק תחת השניה והיא האחת משתי הפאים והיוד השניה הכפולה נחה רפה נסתרת איננה במכתב (ר"י א"ת, הרקמה לריב"ג ו, 28).2
1 [בארמ' שבמסרת: רפי, ולפי זה גם בעבר'. ובנקוד העליון בא במקום הקו שמעל לאות הרפויה ק, כקצור מן הארמ' קפיא, כשם לרפיון ההגה במבטא. בכתבי יד קדומים מרֻבה שמוש הרפה והקפיא, והואיל ובתקופה הקדומה היו הגאי האותיות בגד כפת דגושות בכל מקום, ואך אחר כך רָפָה מבטאם, בפרט בהשפעת הארמית, מוטב היה אלו שמרו על שמוש הרפה, שכן החדוש הוא בו ולא בדגש. בדרך זו אפשר היה לותר על דגש קל באותיות בגד כפת, וליחד את שמוש הדגש לדגש חזק מכפיל בלבד.]
2 [על שמוש המלה רפי, רפין אצל בעלי המסורה עין פינסקר, מבוא אל הנקוד האשורי 174–178.]