1, ש"נ, מ"ר רְצָפִים, – אבן לוהטת שהיו אופים עליה עוגות ולחם: ויבט והנה מראשתיו עגת רְצָפִים (מ"א יט ו). ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רִצְפָּה במלקחים לקח מעל המזבח (ישע' ו ו). – ואמר המשורר: נטה לשתות בתוך גן על שפת נהר עלי רצפה בכוס ממי פרת קפא ויין בו כמו רצפה (רמב"ע, הענק ב, ברודי, שצז). ועי' גם ב. רֶצֶף.