ש"נ, כנ' רַקָּתֵךְ, רַקָּתוֹ, – צֶדַע, צד המצח מתחת לפאות השער, Schläfe; tempe; temple: והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקָּתו (שפט' ה כו). כפלח הרמון רַקָּתֵךְ מבעד לצמתך (שה"ש ו ז). – ובסהמ"א, אף בהשאלה: דיבורך נאה והגון ורקת פרצופך אשר בפני עילופך ועיטופך אדומה ומצוחצחת ועגולה כחצי רימון (רשב"ם, שה"ש ד ג, הוצ' ילינק). וכנראה שנפלתי בנטותי הדרך והוכתי ברצפה ברקתי (חיד"א, מעגל טוב, 30). – ואמר המשורר: ושכבתי ובין שָׁדַי קוצות מריקות מר עלי רקה אדֻמה (יוסף בן חסדאי, הלצבי, שעה"ש 28). ויענהו מהלליו וכל אחת מהן עלי רקת זמנו מפותחת (ר"ש הנגיד, לשר רבי נסים, דיואן, הברמן ב, 13). עלי רקת זמן הרע עצתו שם כמו פעם (רמב"ע, הענק א, ברודי, שכג). – ומ"ר °רקתות: או ילוש אפר מעץ תאנה עם חומץ וישים ברקתות (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ד א, הראש). ושני עצמות של הרקתות (ברוך משקלוב, עמודי השמים, תפארת אדם, יב.). כי יש מקומות בגוף אשר הגידים מונחים בולטים מתחת לעור כמו אצל הרקתות (לינדא, ראשית למודים א ט, מב.). וכשיהי הכאב (של הראש) מהמרה הירוקה הכרתו דפיקת הרקתות וחמימות המצח (חבור על חכמת הרפואה, כ"י בריט' מוז', 6). ושתי רקתותים (שם, ח:).