פ"י, יָרֹק, — יָרַק, זרק לחה (רֹק) מפיו: וכי יָרֹק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב (ויקר' יה ח). — ובתו"מ: לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים וכו' וכן לא ירוק (ערוב' י ה). חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשרה (יבמ' יב ג). רקק והגיע בו רוקו וכו' נותן ארבע מאות זוז (ב"ק ח ו). רקק בפניה (בפני ע"ז) וכו' הרי זו אינה בטלה (ע"ז ד ה). אף הלוחש על המכה וכו' ורוקק אין לו חלק לעולם הבא (אבא שאול משום ר' עקיבא, תוספת' סנה' יב י). מי שדרסה אשה על בגדיו בגדיו טמאין מדרס, ר' דוסתאי בר' יהודה אומר אם רקק ושפה את רוקו בשעה שהיא רקה בגדיו טמאין מדרס (שם טהר' ו יב). הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו (ריב"ל, ירוש' ברכ' ג ה). רקה דם מהו (שם יבמ' יב ו). אני ראיתי את ר' שגיהק ופיהק ונתעטש ורק (ר' חנינא, ברכ' כד.). הרק בתפלתו כאלו רק בפני המלך (שם כד:). יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק (יבמ' קה.). היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה, רקק בה וכבת' (בשם בר סירא, מד"ר ויקר' לג). אמר לה (איש אחד לאשתו) אין את נכנסת לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו של רבי מאיר (שם דבר' ה). — ובסהמ"א: רקתה בעינו שבע פעמים (והזהיר, ויקרא לה, צו). תוף שדאי, רקקי והשליכי (רש"י, כתוב' סא:). ויש ממנו (ממיני הנחשים) מין הנקרא רוקק כי הוא יכול לקבץ הרוק בפיו ויזרקהו (קאנון ד ו ג כא).1

— פִע', *רִקֵּק, — כמו קל: והיו מתנפלות עליו (שתי הנשים על ר' עקיבא) כל הלילה וכו' והיה יושב ביניהם ומרקק (אדר"נ טז). והיו כל או"ה מרקקין לפניהם (לפני בני ישראל) עד שעשו אותן גוש של רוק (פסיק' ר"כ, עשר תעשר, צט.).

— הִתפ', הִתְרַקֵּק, — נזרק רֹק: אמרה לו שוטה שבעולם, מפני מה אתה מרקק, וכי מוכת שחין אני או יש בי מום כדי שיתרקק2 עלי (ס' המעשיות, גסטר, 39).