פיו"ע, רְקַע, רַקְעֲךָ1, אֶרְקָעֵם, רֹקַע, רוֹקַע, — א) רָקַע האדם ברגל, שם בה נעלים מטלאות, הלך יחף2: כה אמר יי' הכה בכפך וּרְקַע ברגלך ואמר את אל כל תועבות רעות בית ישראל (יחזק' ו יא). כי כה אמר אדני יי' יען מחאך יד וְרַקְעֲךָ ברגל ותשמח בכל שאטך בנפש אל אדמת ישראל (שם כה ו). — ב) רקע האל את הארץ על המים, שם אותה כאלו כטלאי לבל יבקעו מעינות תהום ויציפו את העולם: כה אמר האל יי' בורא השמים ונוטיהם רֹקַע הארץ וצאצאיה (ישע' מב ה). נוטה שמים לבדי רֹקַע  הארץ מי אתי (שם מד כד). לְרוֹקַע הארץ על המים כי לעולם חסדו (תהל' קלו ו). —  ג) רָקַע האדם את אויבו: ואשחקם כעפר ארץ כטיט חוצות אדקם אֶרְקָעֵם3 (ש"ב כב מג). —  ובתו"מ: ברןך רוקע הארץ על המים (ברכת השחר כשירד האדם מעל משכבו, ברכ' ס:). —  ובסהמ"א: אתה הוא ה' אלהים הרוקע הארץ על המים המטביע אדניה וכו' (רסע"ג, תפלת השחר, סדור רסע"ג, נ). —  ואמר הפיטן: קבע נשיות ורֹקע עליות (ר"י בן אביתור, נשמת ישראל, שעה"ש 10).  חי בשורך מלאכתך תמה חוצב עמודים לרקוע בלימה וכו' (משולם בר קלונימוס, אשוחח נפלאותיך, Elbog., Stud. עמ' 126). —  ואמר המשורר: נהרים קרעתי והרים רקעתי וימים ומעברים עברתי (ר"י חריזי, אגרת לשון הזהב דברי חפץ). אלו קרעת שחרים ורקעת4 ההרים ובקעת נהרים (הוא, תחכ' ד, 50). —  °ורָקַע כתבת קעקע, נתנה בבשרו, ואמר הפיטן: כתבת הקעקע בגוך לא תרקע5 (רשב"ג, אזהרות, ביאליק־רבניצקי ב, 147). —  ובינ' פָעוּ', °רָקוּעַ: שהיתה רקועה שנדבקה בשעוה או בקדרוס או בסנדרים ונדבקה ההיא רקועה על צואר הבהמה ונכנס ראש הסכין מתחת כל אלה נקראת חלדה ואסורה (והזהיר, ויקרא, יב ). —  ואמר הפיטן: פצמה רקועת שעלים, עמים אחזום בהלים (ר"א קליר, תתו, סדר א שבוע'). —   ואמר המשורר: עשוים לך גביר חשן ואפוד וכל פחי זהבינו רקועים משולם דאפיאירה, עלמות חן, ידיעות מכון שוקן ד, עו).

— פִּע', יְרַקְָעוּ, יְרַקְָעֶנּוּ, יְְרַקְּעוּםּ, —  רִקַָע פחים, עשה מהם רִקּוּעִים, כאלו טלאים6: וַיְרַקְָעוּ את פחי הזהב וקצץ פתילם (שמות לט ג). ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת וכו' וַיְרַקְּעוּם צפוי למזבח (במד' יז ד). —  ורקע צורף כלי בזהב, שם בו צפוי, belegen; couvrir;to cover הפסל נסך חרש וצרף בזהב יְרַקְָעֶנּוּ ורתקות כסף צורף (ישע' מ יט). —  ובסהמ"א7: מנהג מרקעי פחים, כשמניחין הטס על הסדן מכין תחלה בקורנס על הסדן כשמתחיל במלאכה (ר"ח, שבת קג:). המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם (רמב"ם, חובל ומזיק ז יא).  ולפיכך הוא מרקען ופושטן שלא יהיו משופעין אילך ואילך (רעב"ט, תמיד ו ב). —  ואמר המשורר: אחרי דבריך בפחים רקעו אותו פתילים קצצו ידיך (ר"י הלוי, מה לך, מורה ב, 19).  בתוך חכי לשון ברק ירוצץ, כמו פטיש אימים יפוצץ, ארקע בו פתילי המליצות ומהם שרשרות השיר אקצץ (ר"י חריזי, תחכ' ג טז, 163). 

— פֻע', בינ' מְרֻקָּע, — מצֻפה על כלים: כסף מְרֻקָּע8 מתרשיש יובא וזהב מאופז מעשה חרש וידי צורף (ירמ י ט).  ובסהמ"א: כאניה שהיא צפה בלב ים כך הארץ מרוקעת על המים ((פדר"א ה). רדידי, עדיי המרודד והמרוקע עלי (רש"י, שה"ש ה ז). —  ואמר המשורר: בחוטי שרשרות זהב מרקע בככר מעבה הלב יצוקים (ר"י חריזי, תחכ' ג, 36).

— הִפע', תַּרְקִיעַ, —  הִרְקִיעַ האל שחקים, חִזק כאלו בטלאים, בשימת רקיע מוצק, את נבלי השמים השחוקים והבלויים9: התדע על  מפלשי עב מפלאות תמים דעים וכו' תַּרְקִיעַ10 עמו לשחקים חזקים כראי מוצק (איו' לז יו־יח). —  ובתו"מ: התריגו לפחמין הרקיעו11 לזהבין ועשו לי שני מגידי בעלטה (ר' אבהו, עירוב' נג:). — *וכמו קל במשמ' ב), רקע את הארץ: משמתחתי את השמים והרקעתי את הארץ שמא זזו ממקומן (מדר' תהל' קמו). — ובסהמ"א12: לרד, להרקיע ולרדד (רש"י, ישע' מה א). לדרך פריצי חיות ומעונות אריות ולהרקיע ארצות ויערים (ר"ז אלצ'אהרי, ספר המוסר ל). —  ואמר הפיטן13: גבהים הרקיע ונטם ומראם תמיד נרתקים (שלמה הבבלי, אמץ דר, יוצר שבת ג אחה"פ). הרקיע והוביש והדשיא והאיר והשריץ בחמישי (ראב"ע, אחד רבה, איגר 108). דבר שלח והרקיע ומקוה ימים כונן ויצוה (הוא, מי כמוך, שם 230). והרקעת רקיע בתוך ובינתים (סדר אליהו ליום ב, שירי היחוד והכבוד, צ). — °ובמשמ' התרומם לרקיע 14, ואמר המשורר: אל השחקים נפשך תרקיע או מהררים ליקר תופיע (רמב"ע, אל השחקים, ברודי, קסב). נדא למרומים ולשחקים נרקיע (יל"ג, אהבת דוד ומיכל יב, שירי יל"ג ג, 105).

— נִפע', °נִרְקַע, —  נרקעה הארץ על התהום, רקעו אותה: שהארץ על התהומות נרקעת כאניה שהיא צפה בלב ים כך הארץ מרוקעת על המים (פדר"א ה). — ובמשמ' נעשה רקועי פחים וכדו': זהב שחוט, הוא רך ונוח להרקע (רש"י, מ"א י יז). —  ואמר הפיטן: הל תהלו כנרקעו15, המון סגל תודעו (אור ישראל, יוצר א שבועות, מחז' איטל' א, קמז:). — ואמר המשורר: וקרא אל האין ונבקע ואל היש ונתקע ואל העולם ונרקע (רשב"ג, כתר מלכות). 

— הָפע'. °הָרְקַע, — שרקעו עליו רקוע, ואמר הפיטן: פרפר ואמנה הופקעU, קדומים וקישון הורקעו (יוסף בר' ניסן, קרוב' ז פסח, ידיעות מכון שוקן ה קסט).

— הִתפ', °הִתְרַקֵּעַ, —  התישר, נעשה ישר ושטוח: וקצת הדברים יתרקעו ויתפשטו וישטחו ויוסיפו באורך וברוחב כברזל והדומה לו (ר"ש א"ת, אותות השמים, כ"י ביה"ס כזנתנסי, מאמ' ד).