° 1, פ"י, — עזב, נטש, הניח, ואמר המשורר: לחץ הארץ בחזקה והביאה בדחק ובצוקה, לארצו הגלם בבוקה, נפשם וחיותם לשבקה (אחימעץ בן פלטיאל, אתן צדק, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, כז). — שָׁבַק חיים לכל חי, שבק חיים לכל ישראל2 וכדו', הניח להם חיים כשנפטר ומת: ראובן נפטר לבית עולמו וחיי למרנא גאון שבק וכו' ראובן נפטר לבית עולמו וחיי לאדוני שבק (תשו' הגאו' הרכבי שכג-שכד). אחרי ימים נפטר ראובן וחיים למר שבק (שו"ת מהרשד"ם, יו"ד עה). אחר כך נפטר ראובן לבית עולמו וחיים לכל ישראל שבק (שו"ת ר"מ אלשיך סט). הלך לעולמו וחיים לעמו שבק (מצבה משנת ה.ת"ג, וכשטין U, 217). ובעוה"ר כ"ב תמוז הלך ח' שב"ח לטבול בים בלי ידיעתי ונטבע וכו' ברוך דיין האמת וחיים שבק לנו ולכל ישראל (חיד"א, מעגל טוב השלם, 42). וזה גרם כי בעוה"ר אח"כ רבים מישראל אשר כבד3 חוליים ונפטרו לב"ע חל"ש4 (שם 52, ומעין זה שם,66). ועי' חי.

— נִפע', °נִשְׁבַּק, — נעזב, ואמר המשורר: מר צעקו גם נאקו כי נשבקו, גם שרקו כלם כצאן גועים (סעדיה בן יוסף, יום אזכרה, שירי תימן, אידלזון-טורטשינר, 258).