שָׁגַם
* 1, קל לא נמצא במקורות.
— פִע', *שִׁגֵּם, — שגם נסרים, חבר אותם בשגמים: הנסרים שבמרחץ ששיגמן רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין, שאינם עשוין אלא שיהו המים מהלכין תחתיהן (כלים כב י). — ובהשאלה, בדרשת המלה בשגם בבראשית ו ג: אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהם והם לא בקשו, הרי אני משגמן בייסורין, אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהם והם לא ביקשו, הריני משגמן אילו באילו, דאמר רבי אלעזר, אין לך (שהוא) מתחייב באדם (הזה) אלא אדם כיוצא בו (מד"ר בראש' כו). אינן דנין רוחן בעצמן שב"ו הן אלא הרי אני מביא עליהם מיעוט שנים שקצבתי עליהם בעולם הזה ואחר כך אני משגמן בייסורין (רבי יהושע בר נחמיה, שם שם). מי גרם להם שימרדו בי, לא על שלא שיגמתי אותם בייסורין, אתמהא, הדלת הזו מי מעמידו, שגמיו (רבי איבו שם שם).
1 [כנראה נגזר הפעל מש"ע שֶׁגֶם.]