1, — מלה מסֻפקה: ויאמר יי' לא ידון רוחי באדם לעולם בְּשַׁגָּם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראש' ו ג).
1 [פרושים שונים הֻצעו למלה זו, מבלי שהסירו את הקשי שבכתוב. רב המתרגמים והמפרשים רואים אותה כמָרכבת מן ש הזקה (עי' שם) וממלת הקשור גַּם (שלא כנקוד בקמץ), כדברי רש"י: כמו בשגם בסגול, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר וכו', ובדרך זו הלכו אף התרגומים הקדומים. ואמנם קשה כאן מלת גם, שאינה באה כאן להוסיף ולחזק, ואין השמוש בצרוף "בש" בסגנון התורה. אחרים גזרו את המלה משרש שגג, וגם זה קשה.
לפי הנקוד אפשר היה להבין (ב)שגם כש"ע שג בכנוי הרבים, ואף היו שהשוו בכוש' שֶׁגָ במשמ' בשר, ולפי זה ראו במלים הוא בשר תוספת פרוש למלה שג(ם) הקשה. וגם בפרוש זה קשה כנוי הרבים בשג־ם, בעוד שכל המשפט מנֻסח במ"י, וכנראה אין להניח שהיתה מלת שג הכוש' בלשונות שם העתיקות.
אפשרות אחרת היא לראות במלה "שגם" את תמורתה העבר' הקדומה של המלה גשם, גושמא בארמ', ג'שׂמ جسم בערב' (שהחזירו אותה אח"כ גם לעבר' בצורת ב. גֶּשֶׁם) בשׂכּוּל ההגאים, כדגמת שמלה–שלמה, וכן בא בערב' ת'גם ثجم ובסור' שגם במק' גֶּשֶׁם (מטר) בעבר'. לפי זה יהיה שעור המשפט: לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם (ז"א בגוף), הוא (האדם) בשר (בן תמותה), והיו ימיו מאה ועשרים שנה. והשוה את דרשת חז"ל (מד"ר בראש' כו), שדרשו בשגם: אני משגמו ביסורים וכו', המובאת לקמן בפעל שָׁגַם. וכל דברי אלהים באים בתגובה על זווג בני אלהים עם בנות בשר ודם, וצ"ע.]