ש"נ, סמ' שַׁוְעַת, כנ' שַׁוְעָתִי, שַׁוְעָתָם, — צעקה, צעקת עזרה: ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שַׁוְעָתָם אל האלהים מן העבדה (שמות ב כג). והאנשים אשר לא מתו הכו בעפלים ותעל שַׁוְעַת העיר השמים (ש"א ה יב). בצר לי אקרא יי' ואל אלהי אקרא וישמע מהיכלו קולי וְשַׁוְעָתִי באזניו (ש"ב כב ז, וכעין זה תהל' יח ז). הנה קול שַׁוְעַת  בת עמי מארץ מרחקים (ירמ' ח יט). עיני יי' אל צדיקים ואזניו אל שַׁוְעָתָם (תהל' לד יו). שמעה תפלתי יי' וְשַׁוְעָתִי האזינה אל דמעתי אל תחרש (שם לט יג). קוה קויתי יי' ויט אלי וישמע שַׁוְעָתִי (שם מ ב). יי' שמעה תפלתי וְשַׁוְעָתִי אליך תבוא (שם קב ב). רצון יראיו יעשה ואת שַׁוְעָתָם  ישמע ויושיעם (שם קמה יט). קולי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לְשַׁוְעָתִי (איכה ג נו). — ואמר בן סירא: שועת דל עבים חלפה ועד תגיע לא תנוח (ב"ס גני' לב כא). — ובתו"מ: שמע שועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם (ר' יהושע, ברכ' כט:)1 — ובתפלה: היה נא קרוב לשועתנו, טרם נקרא אליך אתה תענה (עננו, תפלת י"ח). יעלה תחנונינו מערב ויבא שועתנו מבקר (מעריב ליל יום כפור). שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלמות (אנא בכח). —  ואמר הפיטן: ותקשיב לשועתה ודמעתה ברדתה (רשב"ג, לך נפשי, ביאליק-רבניצקי ב, 110). —  ובמ"ר שועות, ואמר הפיטן: ואתה יי' אל למושעות, עליך נשפוך שיח שועות, לגאלנו ולעטרנו כובע ישועות (שמעון בר אבון, ברח דודי, יוצר שבת חוה"מ). שומע תפלות ומאזין עתירות ולחישות ומקשיב שועות (אתה יי' אל רחום וחנון, פזמון לתקיעת שופר, מחז' איטל' ב, מב:).