שׁוּעָל

1, שֻׁעָל, ש"ז, מ"ר שׁוּעָלִים, שֻׁעָלִים, — בעל חיים מן הטורפים הקטנים, Fuchs; renard; fox, וגם תַּן מדבר, Schakal; chacal; jackal: וילך שמשון וילכד שלש מאות שׁוּעָלִים ויקח לפדים ויפן זנב אל זנב וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתוך ויבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים (שפט' יה ד-ה). כְּשֻׁעָלִים בחרבות נביאיך ישראל היו (יחזק' יג ד). יגירהו על ידי חרב מנת שֻׁעָלִים יהיו (תהל' סג יא). אחזו לנו שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קטנים מחבלים כרמים (שה"ש ב יה). על זה היה דוה לבנו וכו' על הר ציון ששמם שׁוּעָלִים הלכו בו (איכ' ה יז-יח). וטוביה העמני אצלו ויאמר גם אשר הם בונים אם יעלה שׁוּעָל ופרץ חומת אבניהם (נחמ' ג לה). — ובתו"מ: כלב הכופרי והשועל וכו' אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה (כלא' א ו). יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל (שבת ו י). והוי זהיר בגחלתן (של חכמים) שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל (ר' אליעזר, אב' ב י). והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים2 (ר' מתיא בן חרש, שם ד טו). כשהיה ר' אלעזר בי ר' שמעון נכנס לבית הוועד היו פניו של ר' מקדירות, אמר ליה אבוי, ויאות, זה ארי בן ארי, אבל אתה ארי בן שועל ירוש' שבת י ה, וכעין זה בבלי ב"מ פד:. שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (נדר' פא:). שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר (ר' יוחנן, סנה' לח:). — *שבלת שועל, עי' א. שִׁבֹּלֶת.



1 [היא המלה תעלא בארמ' ובסור', בערב' (לנקבה) תֻ'עַאל, תֻ'עַל, תֻ'עַאלַה ثعال, ثعل, ثعالة, הבאה גם בתוספת ב בשם המקום שַׁעַלְבִים (שפט' א לה ועוד), ובשם החיה בערב' ת'עלב  ثعلب, אשור' שֵׁילִבֻ. השם מצין במקרא כנראה גם את השועל ממש וגם את תני המדבר. הלועזית jackal ,Schakal מוצאה מן התֻרכית והפרסית (עי' נילדקי, 30 ZDMG, 769), ואין לה קרבה למלת שועל השמית. לדעת מ. ביטנר 23 WZKM, 411 קרוב לשם שועל תַכְלָ, שם הזאב בכוש', וצ"ע.]

2 [השוה (ירוש' סנה' ד י): מתני' אמר הוי זנב לאריו' ולא ראש לשועלים, מתלא אמר הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות.]

חיפוש במילון: