1 [הפרשנים העברים, בין שהם מבארים את המלה ובין שעוברים עליה כעל דבר ידוע, רואים כאן את שורות בית הבד, אשר שם יצהירו את השמן, מן ב. שׁוּרָה שבלשון חז"ל, אך הוולג': acervos, ערֵמות, התרג' הארמי: אשותהון או אשיתהון, כלשון שוּר וחומה, וכן רס"ג: אשׂי ארהם, אך הסורי: ובזבן נכפנון בשרותהון, ז"א בעת שירעבו בסעודתם, והשבעים ἐν στενοῖς, נ"א ἐν σϰοτινοῖς (בהבדל שהיה יכֹל להולד ביונית או גם מתוך פרוש עברי או ארמי של המלה כלשון מחשכים בשין שמאלית או ימנית). אבל מה שתהא הגרסה הנכונה ביונ', מסתבר שלא ראו כמלה ראשונה: ובין, אלא כאלו ב-ינשורתם בבי"ת של בכל"ם. החדשים הציעו הצעות תקון שונות ומשֻנות. לפי ענין הכתובים שלפני משפט זה ואחריו (ורעבים נשאו עמר — יקבים דרכו ויצמאו) יש לבקש גם כאן לא קביעת המקום אשר בו "יצהירו" עלובים אלו שהכתוב דן בהם ושיצאו למדבר (פס' ב), אלא הבעה לחוסר הצלחתם, לאמור: לא באשר יצהירו בני אדם המבורכים במעשיהם יצהירו אלה, אלא: בדבר, שאין בו יצהר של ממש. בכוון כזה נאמר בפסקה דומה לזו ב(איוב ל ד) על העורקים ציה, אשר "עליהם אבד כלח", ז"א אשר אצלם אבד הקציר: הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם (ז"א לשם חִמּוּם), וגם כאן כנראה הכונה בקרוב, שיצהירו (ז"א ידליקו יצהר לנר) לא בשמן, אלא בענפי רֹתֶם, ובטוי בקרוב במשמ' בענף רֹתֶם, בשרשי רֹתֶם וכדו', הוא שמתחבא באותיות בינשו־רתם, שהמסרת נקדה אותן: בֵּין שׁוּרֹתָם. אפשרות אחרת היא, שדובר כאן על נשורות, שנשרו מן העצים, איך אין תמונה זו מתאימה כל כך לתאור המדבר, שאין בה עצים אלא שיחי רתמים בלבד. ואולי הקרוב ביותר הוא להניח כנוסחת המקור: בנְשָוּי רֹתֶם, ז"ר ברתם נשכח, שלא קטף אותו אחר, ידליקו להם נר, וצ"ע. והשוה בתהל' לב א: אשרי נְשׂוּי פשע, שעקרו: נְשׁוּי, והשוה גם: כי יַשֶּׁה לך אלוה מעונך (איוב יא ו), וצ"ע.]