שׁוֹשַׁן, ש"ז, בהפסק שׁוֹשָׁן, מ"ר שׁוֹשַׁנִּים, שֹׁשַׁנִּים, — שם לצמח ופרח, ובמיֻחד לצמח הפיפיאור (cyperus papyrus), לעליו ולכותרת הפרחים שעליו1: וכתרת אשר על ראש העמודים מעשה שׁוּשַׁן באולם (מ"א ז יט). ועל ראש העמודים מעשה שׁוֹשָׁן (שם שם כב). ועביו טפח ושפתו כמעשה כוס פרח שׁוֹשָׁן (שם שם כו). למנצח על שֹׁשַׁנִּים (תהל' מה א; סט א). למנצח על שׁוּשַׁן עדות (שם ס א). למנצח אל שׁוֹשָׁנִים שם פ א. דודי לי ואני לו הרעה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שה"ש ב יו). שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרעים בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שם ד ה). שפתותיו שׁוֹשַׁנִּים (שם ה יג). אני לדודי ודודי לי הרעה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שם ו ג). בטנך ערמת חטים סוגה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שם ז ג). ועי' שׁוֹשַׁנָּה. — ובתו"מ, במשמ' פרח בכלל2, Blume; fleur; flower: תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום הטומאה טהור (טהר' ג ז). למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות, זהו שאמר הכתוב דודי ירד לגנו וגו' וללקוט שושנים וכו' ובני קרח שהיו שושנים נלקטו מבין הקוצים וכו' למלך שנכנס למדינה וכו' יצאו ואמרו להם אין המלך מבקש מכם אלא עטרה של שושנים וכו' כך היו בני קרח ועדתו וכו' אמר להן הקב"ה וכו' מה אני מבקש שושנים אמרו בני קרח אנו שושנים וכו' (מדרש תהלים מה א). בני קרח הלכו עם אביהם, בלעה הארץ לקרח, ובניו שעשו תשובה נעשו נביאים שושנים (שם שם ה). — ובסהמ"א: ושושן השפתים וברד השנים (עמנואל, מחב' טז, הברמן, 430). נטלה פטמתו והוא העץ שהשושן שבראשו פורח בו פסול (הלבוש או"ח תרמח ז). — ואמר המשורר: באו לגנתי ושושנים ריחם כריח מר דרור בצרו (ר"ש הנגיד, הנה ימי, בן תהלים, הברמן ג, 86). שושן עלי סעיף כמו צמרת (רשב"ג, שושן, ביאליק-רבניצקי, 199). או תפרשי צצים נחשים ישבו בינות הדסיך ושושניך (רמב"ע, תבל תני, ברודי, קנא). ורמונים בגן שושן ואכן בראשי משמרות בשם תפושים (הוא, הריח מר, שם, קס). רוה צמאך כל ימי שושן במזרק יין וכוס (הוא, הענק א, שם שח). צואר עפר ולחי שושן על עמוד משיש נצב (שם ב, שם שלה). קטף שושן לחי עפרה (שם ד, שם, שמד). ועקרבים סביב שושן לחיהם (שם שם, שמז). לחיה כשושן (שם שם, שמט). כשושנים דרים בין הדרדרים (ר"י הלוי, מבחר נזרים, זמורה ו, 75). אם גזלה לבנת מאר שמש או מעלי שושן מאספת (הוא, שלמה בהוד, שם, 203). שושן עמקים והדס שרון (הוא, עפר אשר, שם, 243). שושן חסדים וחבצלת (הוא, שושן חסדים, שם, 368). לחיו לא בשושן יחד (הוא, עפר בין, שם, 375). ורד ושושן נזרעו כלאים (הוא, אט לי, שם ו, 419). פרח בין באשים סמדר ושושן בין קוץ ודרדר (הוא,מי כמוך, שם ז, 95). מצא שושן בין דרדר (ראב"ע, אספרה בעד, איגר 231). חמודו כשושן פרח (הוא, אמוני לבב,שם 233). לקט שושן לחי עפרה (עמנואל, לקט שושן, מחב' ז, הברמן, 56). עפרה בשושן הוד ונוי סוגה (הוא, אפקד צבא, שם יז, שם, 451). שכלי הביא גיל אל לבי ים שושן בינתי פרח (משה דרעי, שכלי הביא, לקו"ק עג). — ובהשאלה, שושן, שושנים במשמ' ישראל שנמשלו בכתובים לשושנים, ואמר הפיטן: שושן עמק איומה (ר"א קליר, שושן עמק, קרוב' מוסף יוה"כ). ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים (מרדכי, מעוז צור, לחנוכה).
1 [מתרגמי המקרא (עי' בהערה שאחרי זו) ומפרשיו הביעו דעות שונות על זהוי הצמח הנקרא שושן, שושנה במקרא, גם לפי שמושם של שמות קרובים במצרית ובשפות השמיות, אשר אמנם בחלקם הֻשפעו מלשון המקרא ומן המליצות שבברית החדשה/ רב החוקרים החדשים (עי' בדברי לֵו Flora בכמה מקומות) ראו במלה העבר' ובארמ' וסור' שושנתא את מיני ה־lilia (כרב שמושה של שׂוּשַׂן או שׂוְשַׂן سوسن בערב' הספרותית והמדֻברת), אחרים את הלֹט (lotus) וגם את ה־ranunculuc asiaticus (Spoor, AJSL 22, 298)כהוראת ש(ש)שן במצרית, שׁוֹשֶׁן בקופטית, בעוד שפרשנים עברים, על פי השמוש של שושנה של ורד בתו"מ, ראו בשושנים את הורד (rosa), גם משום שהיה פרח יפה זה ידוע להם ביותר ולא מצאו זהוי נאה ממנו לשושנה שבמקרא. סופרים יוניים מאֻחרים מזכירים מלה σοῦσον (עי' F. Lewy, 48 Fremdw.) במשמ' lilia, שאינה מצויה בשמוש יוני ספרותי, ושאולי שאולה היא משמית. ואמנם היו גם מן החוקרים (עי' במלונים של גזניוס-בוהל מהד' 17-16 למלה), שחשבו כי שמש השם שושן בכנוי כולל לכמה צמחים, כדרך הלשון העממית בכל העולם. ואולם יש לשים לב לכך, שאין כונת הכתוב בדברו על השושנים לפרח יוצא מן הכלל ביפיו, ואין דברי הרעיה בשה"ש "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" אלא דברי ענוה, לומר: אין אני אלא כצמחים רגילים אלו, ואך בתשובה לכך עונה דודה: אמנם אינך אלא שושנה, אבל כשושנה העומדת בין החוחים, בין צמחי קוצים, שאין בהם כל יפי וכל תועלת. ומצד אחר העיר העורך (לשוננו טז, 253, ואחר כך הלשון והספר ב, 31) על כך, שאין לבאר את שמוש המלה בכותרות המזמורים בצרופים כגון: על שושנים, על שושן עדות, על שושנים עדות, אלא אם כן שמשו שושנים אלו חמר כתיבה; והרי באשו' שִישְנֻ, שִישׁנֻ ( עי' Holma, Kl. Beiter. z. assyr. Lexikon עמ' 87, ברוקלמן, מלון סורי מהד' 2, עמ' 775, וכן בסור' שישנא הוא מין קנה וסוף, וביתר דיוק קנה הגומא, פיפיאור (papyrus), שעליו שמשו חמר הכתיבה הרגיל והחשוב ביותר בתקופת המלכים בישראל. ועל כך מוסיף העורך הערה זו: כמובן היה אפשר לחשב, שלא בכל מקום שושן, שושנה הוא אותו צמח, ושנתערבבו כאן שני שמות. אבל למעשה אין זה מסתבר. הוראה זו של הצמח cuperus papyrus מתאימה במקרא בכל מקום. כי צמח זה, קנה הפפירוס הגבוה, עם כותרת העלים והפרחים בראשו, דומה לעמוד בעל כותרת ומצטין ביפי רב. מיפיו התרשם חוקר הצמחיה האפריקנית ג. שוינפורט ( G. Schweinfurt) עד כדי כך, שהוא אומר: 'עיני לא יכלה לשבע ממראה הצורות הנפלאות האלה' (מובא אצל ע. לו, פלורה א, 560). ובודאי נאה לקרא לצמח זה, הגדל בעמקים על יד הנהר ובתוכו: שושנת העמקים, ולהשוות לעמת צמח יפה וגבה זה את החוחים (כשושנה – בין החוחים) הדלים, כהשואת עץ התפוח לעמת עצי היער. המלה שישנא היתה ידועה גם בארמית של יהודים ושמשה שם עצם פרטי (כגון רב דימי בר שישנא). אפשר, שעקר הוראת השם שושן, שישן, קרובה היא לזו של שוּשה, קוצת הראש, שערות הראש, בערבית המדוברת בארץ ישראל ובסוריה, אף בצירוף אבו־שושה, בעל הקוצה, קִוֵּץ; למעשה דומה עמוד עם שושן שבכתרתו לבעל שערות, בעל בלורית. על השם פפירוס ומקורו העברי עי' בספר העורך, הלשון והספר א, 411 וכו'. אפשר שגם המלה היונית σχοῖνος, קנה וסוף, שמקורה הלשוני לא הברר, שאולה היא מן השמית שישן, שושן.]
2 [ועי' שושנה.]