1 [אך עי' בהערה שאחר זו.]

2 [ לפי הענין אמנם שחוזות לשון קשירה היא, אלא שקשירה זו באה לפי התוספתא, שבת נג: והבבלי, נג:: שאוחזין אליה (נ"א באליה) שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים, ע"כ. ואולי צ"ל שוחזין ז"א קושרים (במק' שאוחזין) לשם הזדוגות הזכר בנקבה, ועל כן יש מקום להשוות בערב' שַׁחְז شحز, שהוא כנוי גם לזווג, בלשון לשׂאן אל ערב: אלשחז כלמה מרע'וב ענהא יכני בהא ען אל נכאה, ובעבר': שׁחז היא מלה שירוחק ממנה, שיכונו בה הנשאים, ע"כ, וכנראה ראו בזה מלה גסה, הואיל ונתיחדה המלה, כבלשון חז"ל, להזדוגות הבהמה.  אבל מקור המלה הוא, כפי שמסתבר, כמלה שאולה מאשור' שוּחֻ'זֻ, בנין שפעל מן אחז במשמ' נתן אשה לנשואים, בצרוף אַשַּחַס אשָחִסֻ (במק'  אֻשַאחַזְשֻ, האוחז אותו), נתן לו אשה בנשואים; ומכאן נולד פֹעל בצרוף שחז רחל לזכר, הכין אותה לזווג לו, כפרוש הירוש' למשנה: מעתדן.]

3 [בירוש': רחלים.]

4 [בירוש' שם נאמר על המשנה: אית תניי תני שחוזות ואית תניי תני שוזות, מאן דאמר שחוזות כמא דתימר משחיזין את הסכין, ע"כ. ואמנם אפשר שאין כאן אלא טשטוש במבטא החית כדעת (אפשטין, מבוא לנוסח המשנה, עמ' 103), אבל קשה להבין לפי זה, שמובא בהשואה לכך לשון הכתוב שית זונה דוקא. ואפשר שהיה עקר ההבדל בנסחה אחרת שתוזות במק' שחוזות, בחלוף ח—ט בכתב (עי' למשל בית מפויח במק' מפוית, והנאמר על כך בערך *א. פִּיֵּחַ הערה 1), ונשמטה ת של ש(ת)וזות בחזרת אותה אות באותה מלה ולפניה (אית תניי תני). ואשר לפרוש המלה שחוזות בלשון השחיז את הסכין (שכנגדו בערב' שׁחד' شحذ), אין כאן אלא באור עממי על פי דמיון האותיות בלבד. ועל כל פנים אין לראות שחוזות כלשון גִלוי, כדעת כמה מלומדים, ואין לשון גלוי כזו באה בדברי הבבלי.]