1, פ"ע, שַׁח, שַׁחֹתִי, שַׁחוֹתִי, שַׁחוּ, שָׁחֲחוּ, שְׁחֹוחַ, יָשֹׁחַ, תָּשׁוֹחַ, יָשֹׁחוּ, — שפל וירד מגבהו, כפף קומתו: עיני גבות אדם שפל וְשַׁח רום אנשים (ישע' ב יא). וְשַׁח גבהות האדם ושפל רום אנשים (שם שם יז).  עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים ויתפצצו הררי עד שַׁחוּ בעות עולם (חבק' ג ו). ודכה יָשֹׁחַ ונפל בעצומיו חלכאים (תהל' י י). כרע כאח לי התהלכתי כאבל אם קדר שַׁחֹתִי2 (שם לה יד). נעויתי שַׁחֹתִי עד מאד כל היום קדר הלכתי (שם לח ז). כי שָׁחָה לעפר נפשנו דבק לארץ בטננו (שם מד כו). וימעטו וַיָּשֹׁחוּ מעצר רעה ויגון (שם קז לט). שַׁחוּ רעים לפני טובים (משלי יד יט). אלוה לא ישיב אפו תחתו שָׁחֲחוּ עזרי רהב (איוב ט יג). כי יָשֹׁחוּ מעונות ישבו בסכה למו ארב (שם לח מ). זכור תזכור וְתָשׁוֹחַ3 עלי נפשי (איכה ג כ). ועי' התפו'.  —  ובשמוש המקור כתה"פ, הלך שְׁחוֹחַ, הלך בהורדת ראשו, כמשתחוה: והלכו אליך שְׁחוֹחַ בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך (ישע' ס יד). —  ובתו"מ: בן תשעים לשוח (אב' ה כא). מקום שאמרו וכו' לשוח אינו רשאי שלא לשוח, ושלא לשוח אינו רשאי לשוח (תוספת' ברכ' א ה). כאשה שאינה יכולה לשוח מפני עוברה (ספרי דבר' כט). אלו ברכות ששוחחין4 בהן, בראשו' תחילה וסוף ובמודים תחלה וסוף, השוחח4 על כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישוח4, ר' יצחק בר נחמן בשם ר' יהושע בן לוי כהן גדול שוחח על סוף כל ברכה וברכה (ירוש' שם א ח). הכל שוחחין עם ש"צ בהודאה וכו' ר' זעיר' סבר לקרוב' כדי לשוח עמו תחילה וסוף (שם שם). ובלבד שלא ישוח יותר מדאי (שם שם). ברוך אתה שוחח, בא להשכיר את שם זוקף (שם שם). מעשה באחד ששחח יותר מדאי והעבירו ר' ר' שמואל בר נתן, בשם ר' חמא בר חנינא, שם שם). נתפזרו מעותיו לפני עבודה זרה לא יהא שוחח ומלקטן (שם כלא' ט ב). מניין לשחיטה שהיא מן הצואר, שנאמר ושחט את בן הבקר, ממקום ששח חטהו (חול' כז.). — ובסהמ"א: וכמעט ששח עצמו לצד הארץ נפלה מתערה (רש"י, ש"ב כ ח). שברוב עונינו שחונו ונתמעטנו ונתדלדלנו (ס' השטרות לר"י ברצלוני, 7). אלו היינו (הבהמות) זקופים היה כבד לנו לשחוח תמיד (קלונימוס, בעלי חיים א ה). השחוח והיחס שני תאומים (ר"מ המאירי, משיב נפש). — ואמר הפיטן: שכבו שוחחים בני מיגונם (ר"א קליר, איכה אשפתן, קינ' ת"ב). הם שחחו לפסל כל מום ונענשו בו היות בעלי מום (הוא, אין לשוחח, סלוק פרה.). שיר תשבחות לנצח נצחים בקריאתם זה לזה שוחחים (ואראלים בם נוצצים, מוסף יוה"כ, מחז' איטל' ב, קכו.). גם שניהם כפי אשר תרץ גבהים שוחחים (ר"י הלוי, זכרו פלאך, זמורה ז, 176). חרפה שברה לבי ואשרף חזותי שלות שוחחי תרף (קלונימוס בר שבתי, אזעק אליך, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, סג). טפש לבבי מהלך שוחח, יגבה חטא ומעל כעוף פורח (ישעיה בר־מלי מטראני, איכה שפתי, שם, פה). — ואמר המשורר: שבת גאון עזם ושרים שחחו (רשב"ג, בימי יקותיאל, ביאליק־רבניצקי א, 53). התפצצו הרי חסדים שחחו  (יעקב בן אלעזר, לא אתמהה, שעה"ש 164). ראה כי שחחו תחתך יצורים והיית לעדת אל כפירה (עמנואל, מחב' ח', הברמן, 228). — ובינ' פעו' °שָׁחוּחַ, נמוך: לכן התרחק מן המנוחה ועבוד אלהיך בשמחה ויהיה לך לחמלה כי הדרך שחוחה (ראשית חכמה, שער היראה יב, כד:; מרגניתא דר"מ, הובא בספר דברי חכמים שער הידידות ו, ס).5

—  נִפע', רק בעתיד, יִשַּׁח, תִּשַּׁח, יִשַּׁחוּ, — כמו קל: וַיִּשַּׁח אדם וישפל איש (ישע' ב ט; שם ה יה). ושפלת מארץ תדברי ומעפר תִּשַּׁח אמרתך (שם כט ד). וְיִשַּׁחוּ6 כל בנות השיר (קהל' יב ד).

— הִפע', הֵשַּׁח, — השפיל, erniedrigen; abaisser; to lower: ומבצר משגב חומתיך הֵשַׁח השפיל הגיע לארץ עד עפר (ישע' כה יב). כי הֵשַׁח ישבי מרום קריה נשגבה ישפילנה (שם כו ה). — ובסהמ"א: לארץ מגרת, ושפלת והשחת (רש"י, תהל' פט מה).

— הָפע', °הוּשַׁח, — שהֵשַׁחוּ והשפילו אותו, ואמר הפיטן: ולנמשח אשר הושח כמו אניה בלי חובל (רשב"ג, שני זיתים, ביאליק־רבניצקי ב, 225). — ואמר המשורר: ושחתי וכן אני בן שח ומושחים ושפל ומשפלים (ר"ש הנגיד, טובות לאל, בן תהלים, הברמן א, 56). 

— הִתפ', תִּשְׁתּוֹחֲחִי, תִּשְׁתּוֹחָח, — הֵשַׁח והשפיל את עצמו7, sich erniedrigen; s'abaisser; to humiliate oneself: מה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נפשי ותהמי עלי (תהל' מב ו, וכעין זה שם יב, שם מג ה). עלי נפשי תִּשְׁתּוֹחָח (שם מב ז). — ובסהמ"א: והיה כי יראה בננו כי נקעה נפש תמר ממנו ותשתוחחה עליו נפשו והראיתיו אז את בת נעמה גברתנו (מאפו, אהבת ציון יג). נכמרו רחמי מאד לנפשך המשתוחחת (שם כו,187). — ואמר הפיטן: מלל יהודה אחיה חנה למה תבכי, מה לך אפוא כשכורה תשתוחחי ותשתפכי (מנחם ברבי מכיר, אודך כי, יוצר שבת  חנכה). לא תבושי ולא תכלמי, מה תשתוחחי ומה תהמי (שלמה אלקבץ, לכה דודי). — ואמר המשורר: הצפור או דרור נפשי יקושה וכו' ומה תשתוחחי מרב יגונים ולמה תהיי לעד אנושה (רשב"ג, הצפור או דרור, ביאליק־רבניצקי א, 41).