1, מ"ר °פִּיחִים, — אבק החמר המפֻחם העולה משרפה2, Russ; suie; soot: קחו לכם מלא חפניכם פִּיחַ הכבשן וזרקו משה השמימה לעיני פרעה וכו' ויקח את פִּיחַ הכבשן ויעמדו לפני פרעה ויזרק אתו משה השמימה (שמות ט ח). ובתו"מ: מהו כאבק יעלה כאותו פיח כבשן שזרק משה השמימה והיה לאבק על כל ארץ מצרים (מד"ר במד' ז). — ובסהמ"א: שאר החלקים של החומרים האלה ישארו בתוך הגחלת בהפיח (רוס ) ובהאפר (יאוועל, למודי הטבע קי:). ואמר הפיטן: וחיתם באף הסגיר לדבר ומקניהם לעוף עיט שטוחים ונוגעו לכף רגל ועד ראש שחורים מעשן כבשן ופיחים (סדור ארם צובה, פזמונים של פסח).
1 [מן פוח. כאמור בהערה לשרש זה ולמלה פֶּחָם היתה משמעותו גם הדליק אש, ומכאן פִּיחַ וגם פֵּחָם, החמר הנולד בנפיחת אש.]
2 [כך השבעים (αἰϑάλης), רש"י (דבר הנפח מן הגחלים עמומים הנשרפים בכבשן וכו') ורֹב המפרשים והוולגטה oinis, אפר, רמץ, וכן מקצת המפרשים (רשב"ם: אפר דק שמתנפח ברוח; רד"ק: נפיחת הכבשן, רמץ), אבל אולי גם כונתם לפיח ממש, ולא מצאו מלה אחרת לכנותו אלא רמץ. ואמנם הפיח הוא החמר המפֻחם שלא נשרף, בעוד שאפר ורמץ מורים על שרידי החמר שאינם נתנים להשרף ושנשארו אחרי כל השרפה.]