שָׁחִיס

סָחִישׁ, ש"ז, — צמיחה זעומה הצומחת ללא זריעה מגרגרי זרע שנשארו בשדה1: וזה לך האות אכל השנה ספיח ובשנה השנית שָׁחִיס2 ובשנה השלישית זרעו וקצרו ונטעו כרמים ואכלו פרים ישע' לז ל. — ואמר המשורר: ודע כי בזמן אין די להשיג ספיח קצרך אף כי שחיסו רשב"ג, בחר מהחלי, ביאליק־רבניצקי א, 45.



1 [כן תרגמו השבעים במ"ב αυτόματα,  ובישע' ϰατάλυμμα, ועקילס ותאודוטיון בישע' αὐτοφυῆ, וכן ולג': quae sponte nascuntur; ות"י תרגם לפי הענין ספיח: כַּתִּין, ושחיס: כַּתְכּתִּין. ואמנם לא התברר מקור המלה, ולא איזו צורה עדיפה, שחיס שבישע' לז או סחיש שבמ"ב יט, אבל כנראה שחיס עקר, ויש לחבר המלה עם ב. שחץ שבלשון חז"ל, שהיא לשון גנאי, ועי' שם. ובמגלת ישע' ממדבר יהודה הנוסחה: ובשנה השנית שעיס, וצ"ע.]

2מ"ב יט כט: סָחִישׁ.]

חיפוש במילון: