*, ש"נ, — שה"פ מן שָׁחַק: בו ביום גזרו על פיתן (של גוים) וכו' ועל השחיקה1 (ר"ש בן יוחי, ירוש' שבת א ה). עושין יינימלין בשבת, ר' יסא בשם ר' יוחנן יין ודבש ופילפלין, ר' יסא משם ר"י מותר לערב ואסור לשחוק, ר' יוסי בשם ר"י את שהוא משום תערובת מותר, משום שחיקה אסור (שם שם יד ב). שום ששחקו אם היה מחוסר שחיק' אסור (ר' אבהו בשם ר' יוחנן, שם שם). גזירה משום שחיקת סממנין (עולא, בבלי שם כג:). שוחק וזורה לרוח וכו' עכו"ם דלים המלח קא אזלא לא בעי שחיקה, חמץ דלשאר נהרות קאזיל בעי פירור (פסח' כח.).  טחול שוחק2 כל מיני שחיקות, קורקבן שוחק כל מיני אכילות (מדרש אותיות דרבי עקיבא, למ"ד ורטהימר, לח). — ובמשמ' מה שנשחק מדבר: אין לי אלא עפר, מנין בשחיקת אבנים, בשחיקת חרסים, בנעורת של פשתן דקה (ספרא אחרי, פרק יא, ויס, כד:, וכעין זה חול' פח.). — ובסהמ"א: עפר פלפלי, שחיקת פלפלין (רש"י, שבת נ:).  שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה (רמב"ם, שבת כא לא). והדיכה אינה כל כך דקה כמו השחיקה (רד"ק, סה"ש, דוך). סוף דבר לא יכסה אדם כי אם בעפר ובשחיקת זהב (ר"א הקראי, גן עדן, שחיטה יו, צב.). שידוק חלוד' ברזל ועופרת שרופה בד בבד שחיקה טובה ויזרה על הטחורים (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ד). — °ובמשמ' עמל ודכוי נפש, ואמר הפיטן: טוב בשחיקתה3 ראה (שמעון הכהן, אבן מאוסה, מובא ע"י זולאי, ידיעות מכון שוקן ו, רלא).