פ"ע, שָׁכֵן, שָׁכְנָה, שָׁכַנְתָּ, שָׁכַנְתְּ, שָׁכַנְתִּי, שָׁכְנוּ, שֹׁכֵן, שֹׁכְנִי, שֹׁכַנְתְּ, שֹׁכְנִים, שֹׁכְנֵי, שֹׁכְנֵיהֶם, שְׁכוּנֵי, שְׁכֹן, שָׁכְנִי, שְׁכֹן, שְׁכָן־, שִׁכְנוּ, אֶשְׁכּוֹן, אֶשְׁכָּן־, אֶשְׁכְּנָה, אֶשְׁכֹּנָה, יִשְׁכֹּן, יִשְׁכָּן־, יִשְׁכְּנוּ, יִשְׁכֹּנוּ, יִשְׁכּוֹנוּ, תִּשְׁכֹּנָּה, —  שָׁכַן האדם, העם או בעל החיים במקום, העוף או הענן ואף האל הנסתר בענן, מעל למקום וכדו', היה נמצא ונתון שם ללא תנועה, sich niederlassen, verbleiben; s'établir, demeurer; to settle, abide: וַיִּשְׁכֹּן כבוד ה' על הר סיני (שמות כד יו). ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שָׁכַן עליו הענן (שם מ לה). ובמקום אשר יִשְׁכָּן שם הענן שם יחנו בני ישראל וכו' כל ימי אשר יִשְׁכֹּן הענן על המשכן יחנו (במד' ט יז-יח). בהאריך הענן על המשכן לִשְׁכֹּן עליו יחנו בני ישראל (שם שם כב). וַיִּשְׁכֹּן הענן במדבר פארן (שם י יב). וירא את ישראל שֹׁכֵן לשבטיו (שם כד ב). ברוך מרחיב גד כלביא שָׁכַן וטרף זרוע אף קדקד (דבר' לג כ). אשא כנפי שחר אֶשְׁכְּנָה באחרית ים (תהל' קלט ט). המיה היא וסררת בביתה לא יִשְׁכְּנוּ רגליה (משלי ז יא). יגאלהו חשך וצלמות תִּשׁכָּן עליו עננה יבעתהו כמרירי יום (איוב ג ה). — ושכן האשם במקום, באהל, לחוף ימים, על מפרציו, על מים, על ארץ, על פני זולתו, עם זולתו, ממקום עד מקום וכדו', ישב שם ישיבת קבע, דר, wehnen; demeurer; to dwell: יפת אלהים ליפת וְיִשְׁכֹּן באהלי שם (בראש' ט כז). ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שֹׁכֵן באלני ממרא (שם יד יג). ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו יִשְׁכֹּן (שם יו יב). שְׁכֹן בארץ אשר אמר אליך (שם כו ב). ויהי בִּשְׁכֹּן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וכו' (שם לה כב). זבולון לחוף ימים יִשְׁכֹּן והוא לחוף אניות (שם מט יג). גלעד בעבר הירדן שָׁכֵן ודן למה יגור אניות (שופט' ה יז). ואת כל מלכי הערב הַשֹּׁכְנִים במדבר (ירמ' כה כד). עזבו ערים וְשִׁכְנוּ בסלע ישבי מואב (שם מח כח). שֹׁכְנִי בחגוי הסלע תפשי מרום גבעה (שם מט יו). שכנתי1 על מים רבים (שם נא יג). כי עתה תצאי מקריה וְשָׁכַנְתְּ בשדה (מיכ' ד י). צדיקים יירשו ארץ וְיִשְׁכְּנוּ לעד עליה תהל' לז כט). אויה לי כי גרתי משך שָׁכַנְתִּי עם אהלי קדר (שם קכ ה). רבת שָכְנָה לה נפשי עם שונא שלום (שם שם ו). — ובלי מלת יחס, שכן הארץ, שכן צחיחה וכדו': הוא מרומים יִשְׁכֹּן מצדות סלעים משגבו (ישע' לג יו. וְשָׁכַן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב (ירמ' יז ו). בטח בה' ועשה טוב שְׁכָן־ארץ ורעה אמונה (תהל' לז ג). אך סוררים שָׁכְנוּ צחיחה (שם סח ז). — ושכן תחתיו במשמ' שכן במקומו: ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו וְשָׁכַן תחתיו ולא ירגז עוד (ש"ב ז י). — ובצרוף לתאור השקט והבטחה, שכן לבדד2, (ל)בטח: הן עם לבדד יִשְׁכֹּן ובגוים לא יתחשב (במד' כג ט). ידיד ה' יִשְׁכֹּן לבטח עליו חפף עליו כל היום (דבר' לג יב). שֹׁכְנִי לבדד יער בתוך כרמל (מיכ' ז יד). לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי יִשְׁכֹּן לבטח תהל' יו ט). ושמע לי יִשְׁכָּן בטח ושאנן מפחד רעה (משלי א לג)3. — ובינו' פּוֹעֵ' שֹׁכֵן במשמ' זו, ובינו' פָּעוּ' באותה משמ': ויעל גדעון דרך הַשְּׁכוּנֵי באהלים (שופט' ח יא). כל ישבי תבל וְשֹׁכְנֵי ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקע שופר תשמעו (ישע' יח ג). אף שֹׁכְנֵי בתי חמר אשר בעפר יסודם (איו' ד יט). —  ושכן בעל החיים בשמושים כאלה: ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אחים וְשָׁכְנוּ שם בנות יענה (ישע' יג כא). וירשוה קאת וקפוד וינשוף וערב יִשְׁכְּנוּ בה (שם לד יא). והיה לארז אדיר וְשָׁכְנוּ תחתיו כל צפור כל כנף בצל דליותיו תִּשְׁכֹּנָּה יחזק' יז כג). עליהם עוף השמים יִשְׁכּוֹן (תהל' קד יב). — ושכן המת עפר, דומה: יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שֹׁכְנֵי עפר (ישע' כו יט). לולי יי' עזרתה לי כמעט שָׁכְנָה דומה נפשי (תהל' צד יז). — ושכן האל במקום שבאדמה או במרומי שמים, בצרופים במלות יחס שונות: ועשו לי מקדש וְשָׁכַנְתִּי בתוכם (שמות כה ח. ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שֹׁכֵן בתוכם (במד' ה ג). ידיד יי' יִשְׁכֹּן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שָׁכֵן (דבר' לג יב). במקור נדפס 'שם יג יב'. יי' אמר לִשׁכֹּן בערפל (מ"א ח יב). הנה אנכי והילדים אשר נתן לי יי' לאתות ולמופתים בישראל מעם יי' צבאות הַשֹּׁכֵן בהר ציון (ישע' ח יח). וידעתם כי אני יי' אלהיכם שֹׁכֵן בציון הר קדשי (יואל ד יז). רני ושמחי בת ציון כי הנני בא וְשָׁכַנתִּי בתוכך (זכר' ב יד). זכר עדתך קנית קדם וכו' הר ציון זה שָׁכַנְתָּ בו (תהל' עד ב). הניח יי' אלהי ישראל לעמו וַיִּשְׁכֹּן בירושלם עד לעולם (דהי"א כג כה). — ובצרופים בלי מלת יחס, בפרט בבינו' שוכן ירושלם, שוכן מרום, שוכן עד, שֹׁכְנִי סנה: ורצון שֹׁכְנִי סנה תבואתה לראש יוסף (דבר' לג יו). נשגב יי' כי שֹׁכֵן מרום (ישע' לג ה). כי כה אמר  רם ונשא שֹׁכֵן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אֶשְׁכּוֹן  ואת דכא ושפל רוח (שם נז יה). ברוך יי' מציון שֹׁכֵן ירושלם הללויה (תהל' קלה כא). — ושכנה העיר, שכנו יושביה בה: לא תשב (בכל) לנצח ולא תִּשְׁכּוֹן עד דור ודור (ישע' יג כ). בימים ההם תושע יהודה וירושלם תִּשְׁכּוֹן לבטח (ירמ' לג יו). ולא תשב עוד לנצח ולא תִשְׁכּוֹן עד דור ודר (שם נ לט). — ושכן מקדש ה': וכן יעשה לאהל מועד הַשֹּׁכֵן אתם בתוך טמאתם (ויקר' יו יו). ואך אם טמאה ארץ אחזתכם עברו לכם אל ארץ אחזת יי' אשר שָׁכַן שם משכן יי' (יהוש' כב יט). — ובהשאלה למֻשגים מפשטים, שכן אור, כבוד, שכנה חכמה וכדו': ושכן במדבר משפט וצדקה בכרמל תשב (ישע' לב יו). אך קרוב ליראיו ישעו לִשְׁכֹּן כבוד בארצנו (תהל' פה י). אני חכמה שָׁכַנְתִּי ערמה4 (משלי ח יב). אי זה הדרך יִשְׁכָּן־אור וחשך אי זה מקמו (איו' לח יט). — ואמר בן סירא: כרשף יניף שלגו וכארבה ישכון רדתו (ב"ס גני' מג יז). — ובתו"מ: מה לך מקיף לשמאל, שאני אבל, השוכן בבית הזה ינחמך, שאני מנודה, השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך (ר"מ, מדות ב ב). אלו מביאין וחוצצין, השדה והתבה והמגדל וכו' והעוף ששכן (אהל' ח א). שכן עליה עוף כשרה (פרה ב ד). ויש לך אדם זבוב שוכן על כוסו והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא (ר"מ, ירוש' סוטה א ז). אותו יום (של הקמת המשכן) וכו' ראשון לשכון שכינה (שבת פז:). דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים וכו' דכתיב כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו (ב"ק צב:). ושכנו שם בנות יענה, כיענה זו ששוכנת עם בניה (חול' סד:). במקור כתוב: חול' סז:. אין הקללה שוכנת במקום הברכה (רבי יהודה, תנחומא נח טו). — ובסהמ"א: הטוען על חבירו ואמר לו שני חדשים שכנת בחצרי (רמב"ם, טוען ונטען ה ה). אז התעוררנו לנסוע מנוה רבצנו, אל מחוז חפצנו, ולשכון כבוד בארצנו (ר' יהודה חריזי, תחכ' נ, 484). — וגם במֻשגים מפשטים: אם היו המושכלות הכוללות שוכנות בדבר מתחלק הנה הם ג"כ מתחלקות (אמו"ר א ז, לד). — ושכנה נפשו, נחה ושקטה: וכל אחת משתי הכתות נחלקת לחלקים כפי שראה כל אחד שתשכון נפשו מדין החקירה ר"א הקראי, גן עדן, פסח ו, מא.). — ואמר הפיטן: ממרום קול עובר באזני לילה וחובר, והקול ארזים שובר ועורר שוכני קבר (רמב"ע, ממרום קול עובר, תחנו' לעשי"ת, סדור רומי, דוקס, 62). שוכני קברים מחכים ומצפים ליום ישעך   (אלעזר בר משה הדרשן, ציון עטרת, קינ' ת"ב). — ואמר המשורר: לזאת אמאס שכן תבל לבלתי תסיתני (הוא, הקיצותי, ברודי, קמח). שמענו קול שכני אשמן ובבית שחת מאז לנו (הוא, הענק ח, שם, שפ). יתנו שכני עי בו זמירים (שם י, שם, שצה). וחטא הורים שכנוה כגרים ר"י הלוי, דבריך, זמורה א, 11). ואם ציים שכנוה ואוחים (הוא, שם שם, 12). והאני כשכור יתעתע ויהכר, בלי הון ימכור שכני כתפיו (הוא, יועץ ומקים, שם, 29). ונטש חדרים ושכן חררים (הוא, היוכלו פגרים, שם שם, 49). יעלת חן רחמי לבב שכנתיו מעודך (הוא, יעלת חן, שם ב, 13). בגדתם בי מידעי ורעי כאלו לא שכנתם בין צלע (הוא, בגדתם, שם ג, 27). בו ירבו הסגורות והשחינים בבשר ונגעים בגרונים מרב לחה עם דם השוכנים בבחורים אך לא בזקנים (ראב"ע, שמעו נא, כהנא א, 184). — ובצרוף שוכן מעונה, תאר לאלהים השוכן בשמים, ואמר הפיטן: חננו חננו שוכן מעונה (ראב"ע, אין אלוה, איגר 226). ושם נגלה כבוד שוכן מעונה (ר"י חריזי, אני עכו, תחכ' מז, 373). זך שוכן מעונה, קומם קהל עדת מי מנה (ר"י טוב עלם, חסל סדור פסח, קרוב' שבת הגדול, ובהגדת ליל פסח של אשכנזים). שוכן מעונה ענני ומיד צרי פדני (שמואל יצחק, שוכן מעונה, רננת מזמור, 9). — ובינו' שָׁכוּן: אפונה, מתגלגלת ושכונה עלי (רש"י, סנה' קי:). בעוד שהיתה השכינה שמה שכונה (ר"י חריזי, תחכ' כד 223). — ואמר הפיטן: סדר וחשף לכל כח גבורות טל, רמז כי שכונים יקיצו בטל (ר"א קליר, תחת אילת, טל). המונים דבקים בך שכוני צלך (ר"י הלוי, יגילון באור, זמורה י, 632). — ואמר המשורר: אדון נפשי אשר נפשי שכונה באהבתו ואל זכרו שממה (יוסף בן חסדאי, הלצבי חן, שעה"ש 28). למד מבני עוף השכונים בראש סלע (ר"ש הנגיד, גמולה לצר, בן משלי, אברמסון, 84). ונעו מוסדותיה וכו' ונבהלו שכוניה (רמב"ע, חרדה לבשה, ברודי, קיז-קיח). בחר מאהובים, שכוני לבבים (הוא, הענק ב, שם, שכט). צאי יפה שכונה בלבבות (ר"י הלוי, צאי יפה, זמורה ב, 23). וארצי מימות עולם קדושה, ואנכי שכונה לשכינה5  (ר"י חריזי, אני עכו, תחכ' מז, 373). נשמתה תהא שכונה בצרור החיים עליונ' (וכשטין, Inschriften, 384). — ושָכון, במשמ' נמצא בשכנות, סמוך, גובל: על הענין הזה הוא מנהג הימים והלילות בכל העולם, הן על קו השוה אשר בארץ, הן על כל קו וקו מן האקלימים השכונים (ראב"ח, ספר העבור, כז) — ובתורת הדקדוק, שכנה האות, נחה, נרחבה ונקראה בלי תנועה או נכתבה ולא נקראה כלל6: כי כל נוע הוא שינוי, על כן כל שוכן ונח הוא עומד (ראב"ע, ס' השם א). — ובתורת הנגון: שלשה נגונים והא7 שוכנת8  ואחת נעה ראב"ח, תרג' האמונות והדעות לרסע"ג, מובא במאמרם של ורנר וזנה, 17  534, HUCA. 

— פִּע', שִׁכֵּן, שִׁכַּנְתִּי, שַׁכֵּן, אֲשַׁכְּנָה, — שִׁכֵּן האל את פלוני, עשה שישכן פלוני במקום: אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לְשַׁכֵּן אתכם (במד' יד ל). היטיבו דרכיכם ומעלליכם וַאֲשַׁכְּנָה אתכם במקום הזה (ירמ' ז ג). וְשִׁכַנְתִּי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם (שם שם ז). — ובפרט בצרוף שִׁכֵּן האל את שמו במקום, שָׂם אותו שָׁם9: והיה המקום אשר יבחר יי' אלהיכם בו לְשַׁכֵּן שמו כי שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם (דבר' יב יא). ואכלת לפני יי' אלהיך במקום אשר יבחר לְשַׁכֵּן שמו שם (שם יד כג). וזבחת פסח ליי' אלהיך במקום אשר יבחר יי לְשַׁכֵּן שמו שם (שם יו ב). כי אם אל המקום אשר יבחר יי' אלהיך לְשַׁכֵּן שמו שם תזבח את הפסח (שם שם ו). ושמחת לפני יי' אלהיך וכו' במקום אשר יבחר יי' אלהיך לְשַׁכֵּן שמו שם שם שם יא. ולקחת מראשית כל פרי האדמה וכו' והלכת אל המקום אשר יבחר יי' אלהיך לְשַׁכֵּן שמו שם (שם כו ב). כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שִׁכַּנְתִּי שמי שם בראשונה (ירמ' ז יב). והבואתים אל המקום אשר בחרתי לְשַׁכֵּן את שמי שם (נחמ' א ט). — וְשִׁכֵּן האל את אהלו באדם: שמע אלהים ויתעבר וכו' ויטש משכן שלו אהל שִכֵּן באדם (תהל' עח נט-ס) —  ובתו"מ: משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה (יומא א ה). מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות (ר' חלבו, ברכ' יב.). — ואמר הפיטן: דק וצבאיו תכן וכו' וצבא במרום שכן (רשב"ג, מי כמוך שכן, ביאליק-רבניצקי ב, 131). אדון אמנני, אצלו שכנני  (שמעון בר יצחק, אדון אמנני, יוצר א שבועות). שובכם להדריך, שכנם בעירך (אתה מלא רחמים, יוצר שבת זכור). שמרם ובצלך דבקם, שכנם וכאזור תדביקם (אשרי כל חוסי בך, זולת פרה). ואמר המשורר: בניו ישכנוה בבניה ר"י הלוי, ליהודים, זמורה ג, 80. —  ובשמוש שִׁכֵּן את המשפחה, נתן לה מקום דירה, נוהג בספרות ובדבור.  

— הִפע', הִשְׁכַּנְתִּי, תַּשְׁכֵּן, יַשְׁכֵּן, יַשְׁכִּינוּ — הִשְׁכִּין, עשה שֶׁיִּשְׁכֹּן: ויגרש את האדם וַיַשְׁכֵּן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת (בראש' ג כד). ויקהלו כל עדת בני ישראל שלה וַיַּשְׁכִּינוּ שם את אהל מועד (יהוש' יח א). על פני השדה אטילך וְהִשְׁכַּנְתִּי עליך כל עוף השמים (יחזק' לב ד). ויגרש מפניהם גוים וכו' וַיַּשְׁכֵּן באהליהם שבטי ישראל תהלים עח נה). אם און בידך הרחיקהו ואל תַּשְׁכֵּן באהליך עולה (איוב יא יד). — והשכין האל את כבוד האדם לעפר: ירדף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר יַשְׁכֵּן סלה תהל' ז ו). — ובתו"מ: מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות (ר' חלבו, ברכ' יב.). צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה, הרשעים מה עשו תלויין באויר כי לא השכינו שכינה לארץ, אבל  הצדיקים השכינו שכינה לארץ, מה טעם צדיקים ישכנו ארץ וישכנו לעד עליה, ישכינו לשכינה עליה (רבי יצחק, מד"ר שה"ש ה, באתי לגני). — ובסהמ"א, גם במשמ' נתן במשכון: וגוי שמשכין חמץ אצל ישראל אע"פ שמונח בבית ישראל אינו חייב לבערו (הלכ' פסוק' לתלמידי יהודאי גאון, 14). —  ואמר המשורר: אם תחזה תבל תרומם יד אחי  סכלות ותשכינו עלי עש מעלה, אל תשאלה הונו ודע כי סלפה צדק בהעלותו ולמאד מעלה (רמב"ע , הענק ט, ברודי, שצא). הלא זדו והשכינו כבודה בתוך צורים ובסעיפי מצדות (אלעזר בן יעקב הבבלי, שחקים לבשו, ברודי, טו). — ובדקדוק, השכין האות: כשהוא משכין ומניח אות (טעמי המקרא יב.).

— נִפע', °נִשְׁכַּן, — שהשכינו אותו: אדם היה בגן עדן וגורש משם ואליהו היה חוץ ממנו ונשכן שם (ר"י אברבנאל, מ"ב ב).

— פֻע', °שֻׁכַּן, ששִכנו אותו, ואמר הפיטן: בימי משה שוכנו ביצבי ארץ (ינאי, אזכירה ימים, קרוב' לתלת דפורענותא, זולאי, רצו). — ואמר המשורר: בטח ישכן מישר שלשה (ר"ש הנגיד, בטח ישכן, בן משלי, אברמסון, 66).

— הִתפ', °הִשְׁתַּכֵּן, — השכין את עצמו, הואיל לשכן במקום: מתחולל, משתכן, מחזר לשכון (רש"י ירמ' כג יט).