ש"נ, כנ' שְׁכֶנְתָּהּ, — השוכנת ויושבת בקרבת זולתה, בסמוך לאחרים, Nacbarin; neigbour; voisine: ושאלה אשה מִשְּׁכֶנְתָּהּ ומגרת ביתה כל כסף וכלי זהב ושמלות (שמות ג כב). — ובתו"מ: הנותן לשכינתו פת לאפות לו וכו' אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות (ירוש' דמאי ג ו). שכינתו היתה1 ויש אדם נענש על שכינתו (שם שבת ה ב).הדירה שלא להשאיל נפה וכברה יוציא ויתן כתובתה מפני שהוא משיאה שם רע בשכינותיה (שם כתוב' ז ה). לא שלו היתה (הפרה שיצאה באיסור בשבת) אלא של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו (ביצה כג.). הולכת אצל כל שכינותיה ואומרת להם תנו לי מלח שיש לנו אורחים (מד"ר בראש' נא) . למלך שנטל אשה וכו' כעס עליה והניחה והיו אומרים לה שכינותיה אינו חוזר עליך עוד (ר' יצחק, שם שמות נא). למלך שכעס על אשתו וכו' הלך (אוהבו של מלך) ואמר לשכנותיה לא שמעתן שהמלך עושה מריבה עם אשתו (שם, במד' ב) . לימים כעס עליה המלך וטרדה חוץ לפלטין וחזרה על כל שכנותיה ולא קבלו אותה (שם איכה א, כי נאנחת אני). היתה אשה אחת מעוברת ורואה אחד מהם (מנביאי השקר) אומרת לו נביא מה בבטני זכר או נקבה הוא אומר זכר והיה הולך לשכינותיה ואומר נקבה תלד פלונית וכו' אם היא נקבה השכינות אומרות כך אמר לנו פלוני הנביא (תנחו' ויקר' י). — ובסהמ"א: בני הוי זהיר מלהרבות דברים עם שכנותיך (ר' אליהו, שבט מוסר, טז).