שִׁכְמִי
*, ת"ז, — פרוש שכמי, הפורש מאשתו מפני איום, כמעשה שכם בן חמור1: שבעה פרושין הן, פרוש שיכמי (ו)פרוש ניקפי וכו', פרוש שיכמי טעין מצוותא על כיתפא וכו' ירוש' ברכ' טז, שם סוטה ה ז. שבעה פרושין הן, פרוש שיכמי, פרוש נקפי וכו' פרוש שיכמי זה העושה מעשה שכם (סוטה כב:).
1 [כמבֹאר במאמר העורך בס' היובל למרדכי קפלן (ושם שנויי נוסחה), כונת המשנה במניית שבעת הפרושים לאנשים שפרשו מדרך ארץ, מזקתם לנשיהם, כגון למשל פרוש נקפי זה, שכונתו: מי שלבו נוקפו ופורש מאשתו מחשש דם, או פרוש קזיי שבמקומו הנכון באדר"נ: פרוש מקנוי, ז"א בעל הסוטה, הפורש מאשתו מתוך קִנּוּי, וכדו'. ולפי זה קרוב הפֵרוש הנתן למלים פרוש שכמי בבבלי (העושה מעשה שכם) יותר לאמת מאשר זה שבירושלמי, המבאר את המלה כלשון נשיאה על השכם (טעין מצותיה על כתפיה).]